ימים סוערים

בשבת נכנסה אלינו משפחה צעירה – אבא, אימא ותינוקת. הקטנה התלהבה מהחלווה שאני עושה לבד. מערבבים דבש עם טחינה ביחס של אחד לאחד ומקבלים חלווה. קל ופשוט מאוד, התינוקת אהבה את הטעם והוריה שמחו מאוד כי לטענתם היא בררנית מאוד באוכל. הם קנו מה שקנו ואחר כך ישבו בחוץ ואכלו ארוחת בוקר על שולחן הפיקניק שעומד אצלנו בגינה של המכון. לפני שנסעו לדרכם פנתה אלי האימא, אישה צעירה וחביבה ושאלה מה אני עושה לפנים שלי שהם נראים ככה.

איך ככה? לא הבנתי

העור שלך כל כך חלק ובהיר, הוא נראה נהדר, מה את שמה עליו?

כלום הודיתי, קצת במבוכה, אני לא שמה שום דבר מיוחד, אולי זה בגלל שאני לא הולכת לים, לא מעשנת, לא שותה והולכת לישון מוקדם?

אולי אמרה האישה בספקנות, אבל אני לא בטוחה שהיא השתכנעה. היא בטח חושבת שיש לי איזה קרם סודי או משהו… אחר כך הסתכלתי בראי וראיתי כמו תמיד, רק את עצמי – אישה בת 57 עם פרצוף שמנמן ולחיים ורודות.

 

ביום שני ציפינו לטלפון ממשרד הבריאות. פעם בשנה אמורים להגיע אלינו לביקורת וזו תמיד בעיה לתאם את היום והשעה. חיכינו לטלפון ותוך כדי כך ניקינו. אנחנו מנקים את המכון ללא הרף, מנקים יותר במכון מאשר בבית. החלטתי שמדפי הפלסטיק נראים זוועה וצריך לעשות שינויים. השינויים שרציתי כללו הזזת כוננית מתכת כבדה להחריד וג'ינג'י טען שהרעיון גרוע. הוא צדק, אבל עד שלא ניסינו לא השתכנעתי… עבדנו נורא קשה, הפכנו את כל המקום ובסוף החזרנו את הכוננית חזרה, אבל ג'ינג'י סירב להחזיר את מדפי הפלסטיק שבינתיים התייבשו בחוץ אחרי שקרצפתי אותם במרץ.

אחרי ויכוח נמרץ הוא השתכנע ששתי הכונניות הישנות מעץ שיש לנו בבית יכולות להחליף את מדפי הפלסטיק הרעועים, ושכבר מאוחר וצריך ללכת הביתה.

בתוך כל הבלגן של הניקיון והסידורים מכרנו למישהי דבש ופרופוליס, אבל היינו כל כך עייפים ועצבניים עד ששכחנו את הכסף בקופה.

נסענו הביתה, מדדנו את הכונניות וראינו שהן בדיוק בגודל המתאים ולמחרת בבוקר, רעננים אחרי שנת לילה טובה (ג'ינג'י טען שבלילה הייתי כל כך עייפה עד שנחרתי) העמסנו את הכונניות על המכונית ונסענו למכון. הגענו וגילינו מכונית משטרה בחנייה!

מתברר שהייתה פריצה לשכנים שלנו. האזעקה העירה אותם באחת בלילה אבל עד שהם הגיעו הפורצים כבר ברחו. הם ניסרו את הסורגים וגנבו שני משקלים אלקטרוניים יקרים. היינו בטוחים שאנחנו ניצלנו מהפריצה אבל אז ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי. התברר שגם אצלנו ביקרו. הורידו את הדלת מהציר וחמקו פנימה בלי לפרוץ את המנעול. הם גנבו את כל הכסף ואולי גם קצת דבש אבל לא נגעו בשום דבר אחר. הם יכלו בקלות לשבור ולהרוס אבל לא עשו זאת, באמת מזל.

בכל זאת הרגשתי חולשה פיזית ממש ונאלצתי לשבת כמה דקות כדי להתאושש, ככה בדיוק הרגשתי גם לפני כעשרים שנה כשפרצו אלינו הביתה כשלילי הייתה עוד תינוקת. ישנו למעלה והפורצים נכנסו חרש וגנבו כמה שטויות חסרות חשיבות בעוד אנחנו ישנים בשקט. הנזק הכספי היה ממש קטן אבל העניין ערער אותי נפשית ופיזית ולקח לי קצת זמן להתאושש.

התקשרנו מאה ואחת והשוטרים באו מהר והיו יעילים ואדיבים מאוד אבל לא יכלו באמת להועיל. לקחו מאיתנו עדות, וגילו לנו שהפורצים לבשו כפפות ככה שאין טביעת אצבעות ושהם באו ברגל מהוואדי ולכן לא יכלו לקחת דברים כבדים.

אחרי שהתאוששתי חזרנו לעשות סדר – הכונניות מעץ נראות נהדר וסידרנו הכל יפה מאוד, ותוך כדי כך הופיעה קונה נחמדה וקנתה בסכום ממש גדול, כפליים ממה שגנבו מאיתנו, והיום ג'ינג'י כבר הביא מסגר והוסיף עוד מנעול. נקווה שלא נחווה יותר פריצות, אבל האמת היא שאם מישהו ממש רוצה לפרוץ לאיזה מקום הוא כנראה יצליח  לפחות מעכשיו לא נשאיר כסף בקופה. 

מאחורי המדפים המפורסמים שלא נמצאים שם יותר