frankly my dear i dont give a damn

כל הנשואים, בעיקר הותיקים, בטח יבינו על מה אני מדברת. במשך השנים אתם לומדים על איזה כפתורים ללחוץ כדי להפעיל את בן הזוג שלכם, מה מרגיז את הצד השני, ומה מרגיע, מה ישמח אותו ויעשה לו נעים בגב, ומה מבחינתו זה ייהרג ובל יעבור.


חוץ מכמה מניפולאטורים מתוחכמים ויוצאי דופן רוב האנשים לא ממש מודעים למעשיהם, והרבה פעמים אנחנו עושים את זה אחד לשני בלי להיות להבין לגמרי מה עשינו או למה.


מגרד אז מגרדים, ורק אז חושבים מה עשינו.


 


אצלו זה עניין הכבוד – ומאז שהוא עבר ניתוח זה נעשה חזק עוד יותר – הוא נורא רגיש למה שנראה לו כפגיעה בכבודו ובגבריות שלו, ונורא נורא נעלב אם הוא לא מקבל שבחים על מאמצים והתנהגות טובה, וכמובן שכמו כל אחד כשהוא עייף וחם לו הכול נעשה אצלו נעשה נפיץ עוד יותר, וגם אצלי.


ביום שישי הכול פעל לרעתי – עבדנו נורא קשה והתרוצצנו המון, בעיקר הוא שלקח על עצמו את העזרה לפועלים שבאו להתקין, וגם אחרי שהם הלכו הוא נורא התאמץ ועזר לי לנקות והעמיד את עצמו לרשותי, ואפילו שטף את המדרגות.


בטח תשאלו אז מה? אבל ככה הוא תופס את זה, הניקיון בבית זה התיק שלי ואם הוא עוזר לי מגיע לו פרס ותודות ושבחים, ואפילו צל"ש. ברור שזה אידיוטי כי הבית של שנינו ושנינו גרים בו, אבל לדעתו כמו שהוא אחראי על טיפול ברכבים ובגינה אני אחראית על ניקיון ובישול, ככה זה ודי.


אז הוא באמת עשה מאמץ והיה נחמד וחרוץ ויעיל, ובסוף, במקום להגיד לו תודה, אני מתעצבנת שהוא אוכל בצל במיטה, וכמובן שהוא שולף ישר את נשק יום הדין שלו – גירושים!


ובאמת, פעם זה היה מאוד מלחיץ ומבהיל אותי, וגורם לי מיד להתנצל ולפייס אותו, אבל מה שהוא לא יודע זה שלאחרונה הרעיון הזה של חיים בלעדיו נראה לי פחות מבעית, אפילו מפתה לפעמים.


אז הוא נעלב ולוחץ על הכפתור המוכר ולא קורה כלום, אני מגיבה באדישות ואימא שלו אומרת לו להפסיק להיות דביל ולחזור הביתה ולהתפייס עם אשתו כי אין לה כוח לשטויות שלו, ואז הוא מתעצבן ומתחיל להכות בכפתור המקולקל עוד יותר חזק ונוסע להורי לספר להם שהוא רוצה להתגרש. הוא כועס ופגוע, משתולל ומאיים, נלחץ ומתעצבן וכמעט בוכה ולא מבין למה כולם מסתכלים עליו בתמיהה ולא מבינים מה קורה לו והוא מרגיש אידיוט מושלם וחוזר הביתה עם זנב בין הרגלים ומבין פתאום שאין לו אף אחד בעולם כולו חוץ מהסחבה הבלה הזו שהוא התרגל לבעוט בה כל החיים, שרק האישה מבינה אותו, אבל פתאום גם לה לא ממש אכפת ממנו, ופתאום הוא זה שמתחיל לפחד.


מתי קלטתי את זה? רק אתמול כשקפצתי בצהרים עם צץרץ להורי. שוחחנו על העניין והם – שמעולם לא סיפרתי להם על המריבות שלי איתו – הביעו את השתוממותם ושאלו מה קרה לו פתאום? צץרץ העיר לתומו שזו לא פעם ראשונה שהוא מדבר על גירושים, רק שהפעם הוא גם שיתף אותם בעוד שאני תמיד שמרתי את כל הבעיות האלו בבית, כי למה להדאיג אותם, ומה זה יעזור?


וחוץ מזה הרי הם אף פעם לא רצו שאני אתחתן איתו, הם תמיד חשבו שהוא לא מתאים לי (וכנראה שבצדק) וידעתי שאם אני אספר להם איך אני באמת חיה איתו הם יגידו לי – אמרנו לך!


אולי זו טיפשות, אבל אני מעדיפה מריבות לוהטות עם הרומני העצבני שלי מאשר לשמוע מהורי תוכחות פולניות קפואות בסגנון – אמרנו לך.


פעם עוד הייתי שופכת את הלב לפני אימא שלו שתמיד סיפרה לי על הצרות שאבא שלו ז"ל היה עושה לה (ותאמינו לי שליד אבא שלו הוא עוד בסדר) עד שיום אחד נמאס לה והיא שאלה אותי בכעס למה אני בכלל מספרת לה את הדברים האלו? זה היה כמו דלי מים קרים על הראש, מאז הפסקתי לספר לה, שלא תעשה לי טובות, אני מנומסת אליה מאוד, אבל מקפידה לדבר איתה כמה שפחות ולגלות לה מעט ככל האפשר.


 


אם חושבים על הנישואים שלנו מבינים כמה זה עצוב, שנינו אנשים לא כל כך חברותיים, די בודדים בעצם, אין לנו ידידי נפש וגם מעט חברים, יש לנו רק אחד את השני, ובמקום להישען זה על זה אנחנו רבים.


פשוט עצוב.


אתמול בבוקר הוא הודיע לי במין דווקאיות כזו שהוא לא רוצה לפתוח את המכון ולא אכפת לו יותר מכלום (לי הוא נשמע כמו ילד רגזן שמנסה לקבל צומי בכוח) ואפילו איים שימכור את המכוורת ודי, ולאכזבתו גילה עוד כפתור מקולקל שלא פעל כמו תמיד כי במקום  לפייס אותו, ולהפציר בו לשנות את דעתו אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה, לדעתי הוא טועה ומיד התארגנתי בזריזות ונסעתי למכון לפתוח אותו לבד. לא ממש הופתעתי כשהוא הגיע לשם כמה דקות אחרי, ידעתי שהוא יעשה את זה בסוף, הרי אני מכירה אותו.


בלי לדבר הרבה התחלנו לנקות ולסדר, וסוף סוף הוא עשה מעשה והחליף את השולחן כמו שתכננו הרבה זמן, ואני ניקיתי את מדף הליקרים שהיה ממש מטונף, וכמובן ששוב הוא נהם עלי שאני איטית מידי, ושאזדרז, ולא שם לב כמה אני עייפה ומותשת, וכמה קשה לי – או שכן שם לב ופשוט לא היה לו אכפת – והיה מגעיל ונבזי כמו שרק הוא יודע.


אני לא יודעת איך הוא לא שם לב שהוא תמיד מעליב ותוקפני פי אלף יותר ממני, (בטח שיותר ממה שהייתי אתמול עם הבצל האידיוטי הזה), אבל כמובן שלו מותר, ככה הוא התרגל כי שנים שתקתי וויתרתי ולא עשיתי סקנדל מהפעם הראשונה שהוא פתח עלי את הפה.


מההתחלה סלחתי לו בלי שהוא יתנצל, מוצאת לו תירוצים במקום לעמוד על שלי ולהביע את מה שאני באמת מרגישה, ורק עכשיו אני מבינה כמה טעיתי ושגיתי כבר בהתחלה.


זה באמת נכון מה שאימא שלו תמיד אומרת – את אשמה! (המוטו הקבוע אצלה בשיחות איתי), כי כן, אני אשמה שהייתי תמיד סלחנית ומבינה, ושמחלתי על כבודי כי לא היה נאה לי להתחשבן איתו על כל מילה.


רק עכשיו, כשאין לי יותר כבוד וגם לא נעורים וכוח אני מבינה את הטעות שלי. עכשיו, אחרי ששנים שתקתי, כבר אין לי זכות לפתוח את הפה כי מי יקשיב לי? כיום אני רק סמרטוט רצפה מובן מאליו, אסקופה נדרסת וקשישה שלא תחסר לאיש.


מה שנשאר לי זה להמשיך ולשתוק, להבליג ולחשוב במרירות על שלושים השנה שביליתי במחיצתו. באוקטובר ימלאו לנישואים שלנו 29 שנים וגם הפעם לא אקבל מתנה, או אפילו פרח קטן, ואני כל כך עייפה ומובסת שאפילו לבכות על הזמן שעבר אין לי כוח.


וחוץ מזה מה זה יעזור אם אבכה? הרי אני אשמה, אשמה ששתקתי וויתרתי וסלחתי ולא עמדתי על זה שגם לי מגיע, שגם הרצון שלי נחשב, וגם לי יש זכויות, ושאני לא צריכה בגילי, ואחרי כל השנים הקשות הללו להתכווץ מבושה כי אנחנו מוציאים כמעט 200 ₪ על האינטרנט שלך! (איזה בוז וזלזול יש בקול שלו כשהוא אומר את זה, צריך לשמוע כדי להבין) למרות שגם הוא נהנה ממנו, ולהרגיש אשמה שאני קונה יותר מידי אוכל ואני לא עקרת בית טובה מספיק, ועוד ועוד ועוד עלבונות קטנים ונבזיים שבמשך השנים הצטברו להר גדול ששום דבר כבר לא יוכל לסלק.


ומפה אני קוראת לכן בנות יקרות שמתחילות במסע הארוך והמעייף הזה של חיים עם גבר – תתחילי בזה מהיום הראשון, מההתחלה תהיי נסיכה מפונקת, וכלבה עקשנית, וקלפטע מהגיהינום, תעשי סקנדלים ומהומות על כל עקימת פה שלו, אל תתביישי ותדרשי בעקשנות שהוא ייקח על עצמו את נטל הטיפול בבית שלכם בדיוק כמוך, ואם הוא יעז אפילו פעם אחת להגיד שהוא עוזר לך תצרחי ותצעקי עד שהתקרה תתרומם.


כן, אני יודעת שזה מעייף, ולמי יש כוח, ואת לא רוצה להיות מרשעת, אבל אם לא תהיי כזו עכשיו כשאת יפה וחזקה ונחשקת אז כשתהיי מבוגרת ועייפה ופחות יפה ופחות חזקה תצטערי על זה מרות, כי רוב הגברים הם עצלנים ונצלנים, ואם לא תהיי קשה ותקיפה איתם עכשיו, כשיש לך עוד השפעה וכוחות, אבוד לך.


תזכרי תמיד – גברים הם כמו בנק, הם יתנו לך ויחזרו אחריך רק כשאת לא רוצה ולא זקוקה לטובות שלהם. כשאת על הקרשים ואת כן צריכה את התמיכה והעזרה שלהם תקבלי כתף קרה. כמו בנקים הם תמיד ינסו לדפוק אותך ולנצל אותך ברגעי החולשה שלך. תמיד צריך לבדוק אותם טוב טוב, לחשוד בהם יום ולילה, לא לחתום בלי לקרוא את כל האותיות הקטנות ולעולם לא לתת בהם אימון, אף פעם לא, לא בבנקים ולא בגברים, וגם לא בחברות אשראי ובחברות סלולאר, פשוט לא.


טוב בשבילי זה כבר מאוחר מידי, עבר זמני ובטל קורבני. לצעוק ולכעוס ולהגיד לו מה דעתי לא היה לי כוח, הייתי עייפה מידי (ואחר כך התברר שאני גם חולה ויש לי חום) ולכן נשאר לי רק נשק אחד, לשתוק שתיקה פולנית קרה ורועמת.


בזה אני ממש טובה ולכן לא עניתי לו, התעלמתי והמשכתי בעבודה שלי שותקת בקרירות ומפגינה אדישות. ואולי בגלל שבאמת חשתי אדישות, וזו לא הייתה העמדת פנים כמו בעבר הוא נבהל פתאום, או שאולי הבין סוף סוף שהפעם הוא עבר את הגבול, שמרוב מהלומות על אותו כפתור הוא פשוט שבר אותו, הוא ניסה פתאום להיות נחמד ונעים, והיחס שלו נעשה לפתע מנומס ומלא התחשבות כאילו לא קרה כלום ומה שהיה קודם נמחק באורח פלא.


זה לא עזר לו, אני נשארתי קרה ואדישה למרות שהוא המשיך בקו הזה, ומכיוון שבאמת באו אנשים ומכרנו קצת ופתאום היה לו כסף ביד גם מצב רוחו השתפר, והוא חזר להיות נורמאלי כמו פעם, ובטח קיווה שגם אני אחזור לעצמי הרגיל והשפוי.


הבוקר הוא אפילו הביא לי קפה ועוגה למיטה והכול היה כאילו רגיל, הוא בטח חושב שזהו המשבר עבר, אבל מה שהוא עוד לא הפנים זה שיש דברים שאי אפשר לתקן, שיש נזקים שמצטברים ומצטברים עד שפתאום נגמר, פתאום זה טוטאל לוס, וכמה שנתחרט ונרצה לתקן זה לא ילך כי את הנעשה אי אפשר להשיב.


האמת שזו לא פעם ראשונה שזה קורה, כבר היו לנו כמה פעמים שעמדנו על הסף וברגע האחרון צעדנו צעד אחד אחורה והתעשתנו, אבל אז היו ילדים בבית, ומשכנתות, וחובות, ואחרי הכול שנינו אנשים אחראיים ומחונכים וגם  היו לנו אז יותר כוחות להמשיך לסחוב, אבל היום הילדים כבר כמעט פרחו מהקן, ובקרוב תיגמר המשכנתא הגדולה, וגם הכוחות הולכים ואוזלים… אולי נסחוב עוד שנתיים, עד שהקטן יתגייס, אבל כבר רואים את תחתית החבית ושנינו מרגישים שמשהו שעבד כל כך הרבה שנים בעיקר בגלל שהיה לי חשוב ואכפת, ויש לי חוש חובה מפותח וכתפיים רחבות ותחושה חזקה שיש דברים שאסור לעשות למשפחה עם ילדים, משהו שהחזקתי בכוח העקשנות שלי, ותחושת החובה (ואולי הפחד שלי מעצמאות) המשהו הזה פשוט לא עובד יותר.


ופתאום אני מבינה, לראשונה בחיי אני באמת מבינה מה הרגיש רט בטלר כשאמר לסקלרט frankly my dear i dont give a damn

29 תגובות בנושא “frankly my dear i dont give a damn

  1. לרבים מאיתנו יש כפתורים מקולקלים ורבים מאיתנו שוכחים שאסור ללחוץ עליהם. גמני מגלה פעמים רבות בדיעבד שלחצתי שוב על אותו כפתור מקולקל וכך זה הסתבך שוב. לא רק בנישואין זה עובד ככה. בכלל בין אנשים.

    אהבתי

  2. מה שבא לי להגיד לא בדיוק יעזור לך, ודוקא מאוד הייתי רוצה למצוא משהו כזה שעוזר. אני פשוט מקווה שתמצאי את הפתרון הכי טוב בשבלך.

    אז רק אעיר שכן. נישואים כמו כל קשר בנויים הרבה על סטטוס קוו. מה שהרגלתם אחד את השני בהתחלה, קשה מאוד לשבור, ולא להיות סמרטוט זה לא אומר להיות ביץ’.
    סתם דוגמא קטנה: נולד תינוק, את מחתלת תמיד, קמה בלילה,  לוקחת אותו לגן הנדנדות ולקופ"ח ופתאום את מגלה שאין לבנזוג שום מושג מה סדר היום של הילד ואיך לטפל בו ולכן המצב מקובע.
    בקיצור, זהירות. לבעוט בו שיקום לתינוק בלילה זה לא ביצ’י. תורנויות קניות בסופר גם לא.

    לא ברור לי שאת רוצה לפתור או לתקן את הנישואים האלה. אם כן, הרי יש דברים שאפשר לנסות.

    אהבתי

    1. אני מוכנה לנסות לתקן אבל רק בתנאי שהוא ישקיע גם כן מאמץ וגם שיתנצל.
      שלושים שנה לא שמעתי אף פעם התנצלות כנה שבאה באמת מעומק הלב ולא מתוך אילוץ וכלאחר יד.
      אני רוצה שיבקש סליחה ויתאמץ פעם אחת קצת יותר ממני ולא יעשה לי טובה שהוא בכלל פה ואז אולי אני גם אנסה שוב, אולי….

      אהבתי

    1. אני לא בטוחה שבאמת בא לי לעמוד על שלי ושוב להתאמץ ולהזיע.
      רוצה שפעם אחת מישהו אחר יעשה מאמץ ויחזר אחרי.
      ואם לא אז לא רוצה יותר כלום, רק קצת שקט.

      אהבתי

  3. מבין אותך, אבל לא הייתי מאמין שהתעקשות תמידית של מי מהצדדים בקשר הייתה משפחת אותו, להפך היא הייתה הורסת אותו, כך גם פייסנות תמידית.

    לדעתי קשר בנוי יותר על משחקי עכבר וחתול, כאשר תפקידי העכבר והחתול משתנים בין הצדדים,פעם את חתול ופעם הוא – כך לפחות אני תופס את זה. את לא יכולה להיות שק החבטות תמיד וגם את לא יכולה להיות המתאגרפת תמיד, צריך לשאוף לאיזון – ואם אין איזון, וכפי שאמרתי לך קודם, את יכולה לחשוב על פירוק הקשר, אולי זה נראה רע אבל היום זה לא נדיר, ואם הוא כן רוצה אז את יכולה לנצל את זה ולעשות גירושין בהסכמה דבר שחוסך לכם כסף ומאפשר לכם לסדר את הכל ביניכם.

    מכל מקום, המקרה שלך מזכיר לי סיפור עממי אבל אין מקום לספר לך את זה כאן, שתכליתו שמה שלא עשית ביום הראשון בקשר שלך את לא יכולה לעשות לאחר מכן.

    מאחל לך בהצלחה ושתגיעי להחלטה הנבונה באמת.

    אהבתי

  4. מאוד עצוב לקרוא (קוראת אותך כבר הרבה זמן).
    את חכמה ואמיצה ומעוררת השראה, והלוואי שכל התהליך שמתרחש כעת  יוביל בסוף למקום טוב ושמח יותר עבורך.

    אהבתי

  5. אני כבר אמרתי את כל מה שהיה לי לומר
    בעיקר עצוב לי עלייך ואני מקווה שמעכשיו תעשי פעולות  שיביאו אותך למקום כזה שממנו תוכלי רק לצמוח ואם זה יהיה לבד,אז לו יהי

    אהבתי

  6. אוף… אני מרגישה את העיפות המוחלטת שלך דרך המילים. מבינה את התחושה. כאילו גם להרים ידים דורש מאמץ אדיר.
    מקווה שתצליחי לפתור את זה – בעיקר עם עצמך.
    חיבוק

    אהבתי

  7. מנסיוני הקצרצר לעומת שלך, לעמוד על שלך כבר מההתחלה זה דבר שסולל את הדרך ליחסים בריאים ונעימים.
    אז תודה על ההמלצה!
    אבל למה את קוראת לזה להיות "נסיכה מפונקת וכלבה עקשנית ולפטע מהגהינום"? כי ככה אמא עשתה את זה? 
    להיות אשה חזקה שלא מוותרת על עצמה, זה משהו שאפשר לעשות גם בשקט ובנעימות, ואפילו ברכות. כי כשאת עושה מה שאת רוצה, אין חשבון ואין צורך במניפולציות ומשחקי כוח מודעים או לא מודעים).

    אהבתי

    1. ושוב, מנסיוני הקצר, כשאני ככה עם האיש שלי גם הוא ככה איתי – לטוב ולרע.

      אני לא מאמינה לך שלא אכפת לך! את נשמעת פשוט מותשת מהמערכה המתמשכת הזו.
      ואני חושבת שאם תרשי שזה יהיה כואב (וגם מפחיד) יהיה לך יותר כוח להתמודד עם מה שאת עוברת, ולא מתוך אדישות וויתור.

      משתתפת בצערך על הכאב וחוסר האמון והבדידות.

      אהבתי

  8. יש לי 2 דברים לומר לך:
    1. לא כל הגברים כאלה.
    2. אל תחשבי על 30 השנים שעברו, תחשבי על 30 השנים הבאות, ואיך את רוצה לחיות אותן. אחרי שתדעי מה את רוצה לעשות תפעלי בנחישות כדי להשיג את זה.
    בהצלחה. וגם חיבוק. כזה   וגם .

    אהבתי

    1. שמעתי שמועות שיש גם גברים פחות נצלנים אבל אישית לא זכיתי להכיר כאלה, כל אלה שיצא לי להכיר חושבים שזכותם להפוך כל אישה בשטח למשרתת שלהם ולהשפיט נשים לתת להם שירותים.
      אני מאשימה בזה את האימהות, זה בידיים שלנו לאלף אותם להיות פחות בטלנים ונצלנים.

      אהבתי

      1. למרות כל מאמצי הם עדיין מנסים לסחוט ממני שירותים ולהשתמט מעבודות הבית ולצערי גם אני נופלת למלכודת המוכרת ועושה דברים לבד כי זה מהר ונוח יותר מאשר להתווכח איתם ולהסביר שוב בפעם המאה איך לתלות כביסה ואיך להכין טוסט.
        חבל שלא הייתי תקיפה וקשוחה יותר

        אהבתי

  9. מעבר לכך שבאמת את כותבת יפה ובהיר, בטח הכתיבה גם עוזרת לך לסדר את הראש.
    חלק ממה שכתבת מאוד הזכיר לי אותי, אצלי. גם את בעלי אמא שלי, הפולניה, לא רצתה . (אבא שלי נפטר מזמן..) לא יודעת מה היא חושבת עליו עכשיו לאחר 20 שנות נישואין ושני נכדים חביבים…
    אבל..אין מושלם. ולכן..צריך לעשות נקודות טובות ורעות ולראות לאן זה סוחב. גם בעלי חוסך על הכסף, ואלו כמעט הויכוחים היחידים שיש לנו. הוא לא הבעל המושלם אבל הוא החבר הכי טוב שלי ואני מקווה, רק מקווה, שאני לא מדחיקה יותר מידי אתמה שלא טוב בו.
    אז…פיתרון – אין לי ובוודאי לא עיצה כי רק את יודעת מה עובר אצלך/אצלכם.
    ובכל זאת אני חוזרת להצעה שכתבתי בפוסט הקודם שלך – אולי הוא זקוק ליעוץ, לטיפול ואפילו לכגורים כמו פרוזאק. לא בגגל שהוא לא שפוי. אני מתארת לעצמי שאת מספיק נבונה לדעת זאת.
    המון הצלחה !@

    אהבתי

    1. מה שהוא זקוק לו זו בעיטה בריאה בתחת וזה בדיוק מה שהוא קיבל ממני, לא פיזית אבל מילולית וכמה שאני טובה בניסוח בכתב בעל פה אני פשוט תותחית.
      נכנסתי בו חזק וזה ממש עשה לי טוב על הלב ובהחלט העמיד אותו במקום.

      אהבתי

  10. מה שאני רוצה להגיד לך שאף פעם לא מאוחר לעמוד על שלך ולהתחיל מחדש.
    תראי מה יום אחד של אסרטיביות עשה לו.
    יש כמה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך קוםד:
    1. האם זה באמת מה שאת רוצה, או שאת נדחפת לזה?
    2. האם את מודעת למחירים שתשלמי? האם את מוכנה לשלם אותם?
    3. את יודעת שמחקרים גילו שהאשה תמיד נפגעת כלכלית בגירושין. זה אומר שמה שיהיה לך פחות ממה שיש לך היום. את מודעת לזה?
    4 לא מספיק לרצות. את צריכה תכנית. מה יקרה ביום שאחרי. איפה תגורי, ממה תתפרנסי, הילדים לאן יבואו? וכו’..
    5. יש לך עם מי להתייעץ? גירושים זה כמו מלחמה.. צריך לדעת איך להתנהל

    אהבתי

    1. היום באמת התחלנו לדבר על זה בצורה מעשית, מה ואיך וכמה זה יעלה.
      די מהר התברר לשנינו שגירושין זה רעיון רע מאוד מבחינה כלכלית, בטח בזמן מיתון יסתיים ושהוא יתקשה מאוד להסתדר לבד.
      נדמה לי שהוא חושב שגם אחרי שנתגרש אני אמשיך לכבס לו ולגהץ ולבשל ולעבוד איתו במכון ואם לא אני אז אימא שלו שהיא גברת בת שמונים פלוס….
      כמו רוב הגברים הוא סתם קשקשן, אני טיפשה שאני בכלל מתייחסת לשטויות שלו

      אהבתי

  11. את חכמה ומקסימה, ואני מאוד אוהבת אותך.
    אני קוראת אותך עוד מתפוז, וגם אם אני לא מגיבה אז את נראית בעיני אישה נהדרת, עם הומור עצמי מושחז, וחוכמת חיים מדהימה.
    למרבה הצער את צודקת בכל מילה, אבל תמשיכי עם ה"כפתורים המקולקלים" ותהייה לך הפתעה לטובה, כי הסוד הוא לא לנסות לשנות אותו אלא לשנות את עצמך ופתאום תראי שזה משפיע גם על ההתנהגות שלו.

    אהבתי

    1. כן, זה נכון, אני לא יכולה לשלוט ברגשות שלו ובכעסים שלו וגם לא מעוניינת בזה אבל אני יכולה לשלוט באלו שלי.
      אני נשארת רגועה ושלווה ולא לוקחת ללב וזה מאלץ גם אותו לשנות את ההתנהגות שלו ולהרגיע.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s