קיוויתי כל כך שאחרי שנפתח את המכון הכול יהיה רגוע יותר, והחיים שלי יהיו יותר משעממים, אבל לצערי זה לא קורה. גם עכשיו, אחרי שתם הלחץ של אוגוסט יש דראמות וצעקות, מריבות ובעיות, משברים וקשיים שחלקם אמיתיים, וחלקם בגלל עצבים ופתיל קצר של גברים…

זה עושה אותי חולה, כל המצב הזה, אני פשוט מתעבת מריבות וקטטות, שונאת צעקות ומהומות, פשוט שונאת אותן!

לאחרונה אני סובלת מכאבי בטן ושלשול עקשני שלא מרפה, ויודעת במין וודאות פנימית של בן אדם שכבר הספיק להכיר את עצמו היטב שאין טעם ללכת לבדיקות כי הכל מלחץ נפשי – והגורם העיקרי ללחץ שאני חיה בו בחודשים האחרונים הוא אלוף נעורי, הג'ינג'י האחד והיחיד.

יש לו סיבות כמובן, המון סיבות ותירוצים. יש את המצב הגופני שלו שמאז הניתוח הוא לא כתמול שלשום, ויש את אימא שלו, האלמנה שלא מכבר מלאו לה 85שלא מפסיקה לתכנן מה יהיה אחרי מותה, ולשגע לו את השכל עם מצב הבריאות שלה, והצוואה שלה והשיגעונות שלה, ויש את הלחץ הכספי, והנטל הנפשי והפיזי של העבודה כעצמאי, לא חסרות סיבות, אבל בכל זאת, קצת איפוק, קצת ריסון, לחשוב רגע לפני שאתה צורח וצועק ומתפרץ, מטיל האשמות וממרר לכולם את החיים, וגורם לנו לקוץ בחיינו.

פתאום נתקע לו ג'וק בראש שצץרץ בטלן. למה? כי הילד לא קם כל בוקר עם הזריחה ורץ לעבוד. במה יש לתלמיד תיכון לעבוד? בניקוי הגינה למשל, ובשאר עבודות יזומות ולא ממש נחוצות, לא ממש משנה לו מה, רק שהנער לא ישכב במיטה וייהנה מעוד כמה דקות של שינה. כל מה שהוא עושה או לא עושה זו סיבה למריבה – אם הוא רוצה להירשם לחדר כושר, רעש ומהומה וסקנדל, ואם הוא רוצה לצאת לבלות בערב, גיהינום משתולל של האשמות וצעקות וטרור.

אתמול הוא שוב התפרץ בגלל הגינה הארורה הזו  – שלולא הבוגנוויליה הלבנה שהוא שתל ומטנפת עם העלי הכותרת המרגיזים שלה את כל הסביבה לא הייתה לו סיבה להתלונן.

אם זה היה תלוי בו היינו עומדים ומגרפים את העלים המטופשים האלה יום וליל, ולא משנה שחם ומזיעים, ודי כבר, יש לנו חיים חוץ מהעניין המנדנד הזה, אבל לא, הוא חייב להציק ולהוציא עצבים על מישהו, ובשביל מה יש לו משפחה אם לא כדי לרדת לחייה?

עוגי כבר מזמן לא חוזר הביתה מהצבא, עדיף לו בסיס צבאי מהטרור שלו, ואתמול צץרץ עשה טעות וניסה להתווכח איתו והוא חטף קריזה, צרח וצווח, וזרק על הרצפה את התיק שלו, שבר לי את המפתחות של הרכב, והרס את המפתח של הבית. מי ידע שמכה לא מוצלחת תהרוס אותו? הנייד שלו דווקא שרד, אבל השעון הפסיק לעבוד. פעם הייתי מנסה להרגיע ולהתערב, היום אני סתם שותקת ומנסה לא לשמוע, אין לי כוח לזה יותר, השעון שלו שבור? בעיה שלו, שיפסיק להתנהג כמו ילד בן שלוש כל פעם שמשהו מרגיז אותו.

הפסקתי להתווכח איתו או להגיב על ההאשמות האידיוטיות שלו, אני פשוט מתעלמת ממנו, אבל הגוף שלי עדיין מגיב, אני כל הזמן בסטרס, מרגישה מותשת, עייפה, מתוחה, וכל מה שאני אוכלת, ישר לשירותים, אפילו סתם מים.

בין התפרצות אחת לשנייה הוא כאילו רגוע, הגיוני, אפילו חביב, חוזר להיות ג'ינג'י של פעם ואז שוב, בלי אזהרה, בלי שוב סיבה הגיונית יש עוד סערה – צעקות וטרור, והמון אנרגיות של כעס שמשתוללות בלי סיבה ובלי טעם.

היום יצאנו מוקדם, רק אני והוא לעבוד במכון, לסדר ולהכין הכל. על פי הוראתו ניקיתי את הצנטריפוגה. זו מין חבית מתכת כזו, עמוקה מאוד. קשה להגיע לתחתית שלה ובגלל המבנה שלה מאוד קשה לנקות אותה טוב. הערתי לו שאני נמוכה מידי וצריך שרפרף, ואולי מקל כדי שאוכל לנגב את התחתית, ושוב, משהו בטון הקול שלי הרתיח אותו, בבת אחת סערה של צעקות, והתפרצות זעם לא נשלטת שאפשר לסבול אצל ילד קטן, אבל לא אצל בן אדם בן כמעט שישים. מין התלהמות כזו חסרת כל פרופורציות – את תמיד מתלוננת, תמיד מדברת בקול בכייני, תמיד מקטרת, ולכי מפה, ומי צריך אותך בכלל! שואג עלי בפרצוף אדום מזעם, בקול רועם, מטיח עלבונות וצרחות – נמאס לשמוע כל הזמן את הקול הבכייני שלך! לכי מכאן!

לא הגבתי, נאטמתי, הפסקתי להקשיב, המשכתי לעבוד בלי להתייחס, והוא נרגע באותה פתאומיות שבה התחיל, הלך החוצה ועבד בחצר, ניקה וגירף, ביקש ממני להביא לו מגרפה, מדבר בקול רגוע, אומר תודה, שאל מה דעתי שהוא ילך להתקלח ואחר כך יחזור ויחליף אותי, ניסה להמשיך כרגיל, להתנהג כאילו לא היה כלום, אבל אני לא יכולה… אני פשוט לא מסוגלת לעבור ממצב סוער כזה לשלווה ביתית רגילה, לא יכולה לשכוח ולהמשיך הלאה, לא יכולה להירגע כל כך מהר…

כשאני מנסה לדבר איתו על העניין הוא לא מסתיר את דעתו שאני עושה עניין משטויות, נוטרת טינה ולא ממשיכה הלאה כמוהו, לא מבין כמה אני מתענה בגלל ההערות המרושעות שלו, עד כמה המריבות החוזרות והנשנות שלו עם הילד מעיקות עלי. והכי גרוע זה שצץרץ התחיל לבוז לי כי אני שותקת לו ולא מחזירה לו כגמולו ומבקשת ממנו לנהוג כמוני, הוא לא יכול לא להגיב על העלבונות וההאשמות הלא מוצדקות, שונא אותו בגלל התקפי הכעס הלא מוסברים האלה ואני לא יודעת איך לפייס ולהרגיע, ולהחזיר את השלום לבית המתפורר שלנו.

מבחוץ אני רגועה, שומרת על שלוות נפש, מחייכת, מנומסת, אדיבה, מתפקדת, ובפנים אני נסדקת לאט לאט, מתפרקת, מתמוטטת, מרגישה שהגוף שלי מסגיר אותי, מפסיק לתפקד, משמיע צפירות עולות ויורדות ומסרב לשתף פעולה עם המצב הנוראי הזה.

בחודשים האחרונים קפצה עלי זקנה, הכל קשה לי ומעייף אותי. ללכת ברגל עד הסופר זה משימה מתישה כמו טיפוס על הר, גלי החום שכבר נרגעו בעזרת המדבקות חוזרים שוב, והופכים אותי כל כמה דקות לגוש של זיעה קרה, השלשולים המענים האלה סוחטים ממני כוחות, ועייפות הנוראית משביתה אותי אחרי כמה שעות עבודה. על פי בדיקות הדם שעשיתי יש לי שוב אנמיה, והתוצאות של בדיקת הדם של הדלקת פרקים מרקיעות לשחקים למרות התרופה החדשה…

לרוע המזל הורי נסעו אתמול לחו"ל, לביקור אצל אחי בארה"ב, ובלי הנוכחות שלהם ברקע אני מרגישה פגיעה מתמיד, מבודדת, מותקפת, חסרת הגנה.

שלשום, יום לפני חופשת החג צץרץ שוב רב בבית הספר עם המחנכת המטומטמת שלו, אני משתדלת לא ללכלך על מורים אבל אני מכירה אותה עוד מהתקופה שהיא לימדה את לילי, ומה לעשות? היא פשוט פוסטמה שלא יודעת איך להתנהג עם ילדים. עד היום הוא איכשהו הסתדר איתה אבל ביום שלישי הוא הגיע לבית הספר עצבני בגלל עוד מריבת בוקר מיותרת עם אבא, התפרץ עליה, והתעקש לענות לה והיא מיד ניפחה את זה למשהו נוראי והוא בהשעיה מבית הספר… אחרי החג אני אצטרך להיפגש איתה לסדר את העניין.

לא סיפרתי לג'ינג'י כלום כמובן, לאחרונה אני משתדלת לא לספר לו שום דבר, לדבר כמה שפחות בנוכחותו, לצמצם את עצמי, להתרחק ממנו ככל האפשר. כשלילי לא בבית אני ישנה בחדר שלה כדי לא להיות לידו, לצמצם את המגע איתו.

הוא קולט את זה כמובן ויודע גם למה, ולפעמים מנסה לתקן, אבל זה תמיד מעט מידי ומאוחר מידי. הכי גרוע זה כשהוא מתעשת ומנסה לחזור לעצמו, להציע שנבלה יחד, נצא נעשה משהו יחד, רק אני והוא, נלך לסרט, למסעדה, לטיול… איך הוא לא מבין עד כמה הוא נעשה מאוס ודוחה בעיני, ועד כמה אני מתכווצת רק מעצם הרעיון הנורא הזה של בילוי במחיצתו. אני תמיד דוחה אותו מיד בטענה שאין די כסף, וחבל לבזבז, בטח יש דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן הפנוי… בדרך כלל זה עובד, אבל מחר צריך ללכת לארוחת ערב אצל חמותי, היא מתעקשת שנבוא אליה יחד, כאילו שלא מספיק שכמעט כל שבוע הוא ישן אצלה לילה אחד או שניים – הזמן החופשי שלי לנשום קצת.

אני יודעת שקשה לה לארח ובכל מקרה היא לא משתגעת אחרי, אז בשביל מה היא מזמינה אותנו כל הזמן? מי צריך את זה? אין לי כוח אליה, לדיבורים שלה, ולסיפורי הצרות שלה, אין לי בכלל כוח לחיים הלחוצים האלה שאני חיה לאחרונה.

מאז שהילדים כבר כמעט מבוגרים יש לי מחשבות מציקות על מה יהיה איתי בעתיד, כשהם יסתלקו לחיות את חייהם, ומה הטעם בחיים האלה רק עם המפלצת הזו שבעלי נעשה, ומה יהיה אם אני לא אהיה יותר? למי זה יפריע בעצם?

אני יודעת, זה טירוף, לא כדאי ללכת לכיוון הזה, צריך להילחם בזה, אבל אני כל כך עייפה בזמן האחרון… כמה עוד אפשר להילחם?

אתמול הייתה שוב מריבה, הפעם עם צץרץ שסירב ללכת לקנות ספר מת' מחשש שהג'ינג'י ינסה לשבת ללמוד איתו… רק הרעיון גורם לו מתח וחרדה, אבל הרי חייבים לקנות ספר, יש לו עוד שנה בתיכון ואי אפשר בלי ספרים. הוא מתווכח, מסרב לקחת את הספרים הישנים להחלפה ולקנות חדשים… בסוף הלכתי לבד, אספתי בדרך את לילי שחזרה מהצבא והיו כמה דקות של נחת, רק אני והיא, בלי גברים צורחים שישתלטו לי על המרחב, וימעכו אותי עם הנוכחות הזועמת והאלימה שלהם. החזרנו את הספרים, נפגשנו ברחוב עם חברה טובה של אימא שלי שהפכה השבוע לסבתא רבה בזכות הנכדה שלה שילדה תינוקת.

אם לילי הייתה נולדת יותר מוקדם היא גם הייתה בטח כבר נשואה היום, בעצם היא יכולה להתחתן, או ללדת עוד השנה, הרי היא כבר בת עשרים ואחת.

"שלא תעזי להתחתן כל כך מהר, ובכלל, אל תמהרי להתחתן, מצידי אל תתחתני אף פעם, שום דבר טוב לא יוצא מזה." אני מזהירה אותה. היא צוחקת, לא מתייחסת, ואנחנו הולכות לקנות בגדים בשבילה. היא מודדת בסבלנות, בוחרת על פי טעמה, לא לחוצה ולא עצבנית, יכול להיות שפעם גם אני הייתי כזו?

לא, לצערי התשובה היא שלילית. לא יודעת למה, אבל כזו אני.

הלילה צץ במוחי אחד  מזיכרונות הילדות הראשונים שלי – הייתי בקושי בת שלוש, וחשבתי בטעות שאחיו הצעיר של אבא שלי הוא אבא. רצתי לקראתו, שמחה שהוא חזר הביתה – רק המחשבה ששמחתי לקראת מישהו ממין זכר, ועוד אבא, מעוררת בי פליאה, אבל עובדה שפעם שמחתי לקראתו – ואז התברר שזה הדוד שדומה לו מאוד ואני נכנסתי להלם, אבל כולם צחקו ונהנו מהטעות שלי.

תחושת העלבון מהטעות שלי, ההלם שקיבלתי והצחוק של המשפחה זכורים לי היטב. מאז הבנתי שאי אפשר לסמוך על גברים, נדמה לך שהוא כזה והנה הוא אחר. לצערי שום דבר שקרה לי מאז לא שינה את דעתי, עוד לא פגשתי גבר שלא מעל באימוני, שלא ניסה לנצל, לפגוע, לרמוס, לדכא ולדרוס. תמיד כשחשתי חיבה לאיזה יצור ממין זכר זה נגמר רע.

יכול להיות שזה בגללי? אולי אני רגישה מידי, לא מבינה מתי סתם צוחקים איתי? חושבת סתם שכולם מנסים לפגוע בי וזה לא נכון? יכול להיות שאם הייתי קלילה יותר, יפה יותר, רזה יותר, מוצלחת יותר הייתי זוכה ליחס הוגן יותר? ואולי פשוט לא מגיע לי יחס טוב יותר? אולי משהו בי, במה שאני עושה, גורם משיכה רק לטיפוסים מתועבים ונצלנים, לאנשים לא יציבים שאי אפשר לסמוך עליהם?

לא יודעת, אבל אני בחיים לא אציק לבת שלי שתתחתן, מצידי שתישאר רווקה זקנה. עדיף על חיים עם גבר שיוציא עליה תסכולים, יציק, יריב, ימרר את חייה ויצפה שתשרת אותו בתמורה לנוכחות המעיקה שלו בחיים שלה.

ואם איזה גבר יעז להתייחס אליה כמו שאבא שלה מתייחס אלי אני אישית אטפל בו ואגרום לו להצטער שהוא שפגש אותה אי פעם, וזה כולל את כול הגברים בעולם, כולל את אבא שלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s