שונאת את פסח

את האביב אני אוהבת למרות האלרגיות והאבקה הצהובה שממטירים עלינו עצי האלונים הפורחים, אבל פסח, החג הארור הזה, הורס לי את כל העונג ממראה הפריחה המרהיבה.

שונאת את החג הזה, את המשפחתיות הדחוסה מידי, את הלחץ לקראת ליל הסדר, את ההיסטריה של הקניות והניקיון שאני כמובן לא לוקחת בה חלק, ובעיקר שונאת את הסכסוכים המשפחתיים שמתעוררים תמיד בגלל החג המאוס הזה.

החג יחול רק בעוד שבועיים וכבר רבנו בגללו. גיסי יבוא עם בנותיו לחגוג עם חמותי, הוא נעשה קצת דתי בשנים האחרונות וסדר פסח איתו זה סיוט נוראי, ארוך ומשעמם ומתיש אפיקורסיות מושבעות כמוני.

לשמחתי חמותי אמרה שאם הוא מגיע אז אין לה כוח גם אלינו, ואנחנו פטורים. אימא שלי הפתיעה והודיעה שהם הולכים לבת דודה ואני מוזמנת אם אני רוצה, אבל לא חייבת כי גם ככה מלא אצלם, וכבר חלפו בי הירהורי עברה מרנינים שאולי אחרי למעלה משלושים שנות סדר כהלכתו פשוט נשאר לנו בבית. לכל אחד מענפי המשפחה נגיד שאנחנו בצד השני וניפטר מעולו של החג.

למרבה הצער חמותי שוב הרסה לי הכל. פתאום היא שנתה את טעמה והודיעה לג'ינג'י שבטח, מה זאת אומרת? אנחנו מוזמנים כמובן.

לדעתי פשוט לא היה לה נעים להגיד לו שלא יבוא כי אין לה כוח לשתי משפחות אצלה בחג, ואולי היא שכחה מה אמרה לי קודם? לא יודעת אבל בעלי התעצבן נורא כשסיפרתי לו שאימא שלו מעדיפה לארח רק את אחיו ואמר שלא יכול להיות, אני לא הבנתי… וכשעמדתי על כך שכן הבנתי הוא נעלב עוד יותר ומיד זה נעשה עניין עקרוני אצלו ופתאום הוא חייב לחגוג עם אימא שלו כי מי יודע כמה פסחים עוד יהיו לו איתה… מגיל שישים שלה סבתא שלי אילצה אותנו לחגוג סדר פסח כהלכתו בדיוק באותה טענה, וזיכרונה לברכה היא חייתה עד גיל תשעים ושתיים… חשבתי שלפחות עכשיו, אחרי שהיא נפטרה והילדים כבר גדולים אז אולי… אבל לא

ואל תראו אותי מרשעת כזו, אני מאחלת לחמותי עד מאה ועשרים וכל מי שאוהב את פסח שיחגוג כאוות נפשו, אבל למה מגיע לי לסבול את גיסי הנודניק ואת הבנות המעצבנות שלו חצי לילה? לא מספיק שאני צריכה לאכול מצות ואת האוכל של חמותי.

כמובן, אני יכולה להיות פחות רכיכה, לעורר מריבה ולהתעקש על עקרונותיי ולא לחגוג אתם ופעם, כשהייתי צעירה הרבה יותר בטח הייתי עושה את זה, אבל בגילי… למי יש כוח לזה? החג הזה לא מספיק מתיש גם ככה?

והשנה, בגלל הכלבה, הפרתי גם את העיקרון המקודש של לא לנקות במיוחד לפסח כי הכלבה מנשירה שערות בכל פינה ואני כל הזמן מנקה אחריה…

זה כנראה העונש שמזמן לי אלוהי ישראל הקפדן והנקמן – גם מנקה בהיסטריה, גם חוגגת על פי כל כללי הטקס עם הענף הדתי של המשפחה, וגם מתאפקת לא לריב עם הבעל.

ואם לא די בכך גם האישיאס הארור הזה ממשיך לכאוב לי נורא…. זה בטח עונש על כל החמץ שהקפאתי בשנים עברו. לפחות לגינה שלנו אין שום בעיות מהסוג הזה והפרגים חוגגים אצלנו באדום בוער ומרהיב עין.

חג שמח לכולם!

פרגים

לוקה מתענגת על יפי האביב