סוף סוף חורף

פעם ראשונה מזה זמן רב שאני לא יוצאת מהבית בשבת. למרות הגשם ג'ינג'י דווקא כן רצה לנסוע למכון. היה לו מה לעשות שם, תמיד יש, והוא קם כרגיל ויצא החוצה אבל חזר אחרי כמה דקות רטוב ובישר לי שיש שני פנצ'רים בגלגלים של הקנגו שלו, וגם הגלגל הרזרבי לא נראה טוב.

הוא לקח את הרכב שלי, נסע לפנצ'ריה בכפר הערבי וחזר רטוב עוד יותר וקצת מדוכא.

"צריך לקנות שני גלגלים חדשים." בישר לי, "וחוץ מזה יש מזג אוויר נורא ואיום, אין מצב שמישהו יצא מהבית בגשם כזה."

החלטנו לדחות את הטיפול ברכב ליום ראשון ונשארנו בבית. מזמן לא היה לנו בית כל כך מלא. שני הבנים היו והייתה לילי, והיה גם החבר שלה שבא לבקר ולחגוג איתה שנתיים לחברות שלהם.

יום קודם נסענו עם הורי למסעדה לחגוג את הצלחתה של לילי שעברה תיאוריה במבחן הראשון, לא שהתפלאתי, בכל זאת, הבת שלי, אבל למה לא לחגוג? בעיקר אם הורי משלמים את החשבון?

אכלתי יותר מידי בשעה מאוחרת מידי, ולמחרת בבוקר לקח לי כמה שעות טובות של כאבי בטן עד שהתאוששתי.

בחיים אני לא אוכל יותר אחרי שבע בערב, נשבעת!

אז נשארנו בבית כל השבת, רובצים מול הטלוויזיה ומתבטלים כהוגן. לא הייתי רוצה לבלות ככה כל שבת, אבל פעם בשנה היה כיף להתפנק, לא למהר לשום מקום ולא לדאוג.

מצד שני, השבת הזו לא הרווחנו גרוש, מילא, פעם בשנה נוכל לעמוד בזה.

בבוקר הרגשתי כאילו חזרתי כמה שנים אחורה. ובחוץ גשם נוראי ורוח איומה ויש כביסה שמסרבת להתייבש, ולכל אחד יש סדר יום משלו ומקומות אחרים להגיע אליהם, ובאמצע הבלגן גם צריך לרוץ לקנות לחמניות, ולדאוג לפתוח את הניקוז של הפטיו כדי שלא תהיה שם שלולית, והבית מלא ילדים, מגודלים אבל ילדים. צריך להעיר אותם, לדאוג שיצאו מוכנים ומאורגנים ובזמן, ויאכלו קודם כמו שצריך.

בסוף הצלחנו להוציא את כולם בזמן, ותודה לאל המכנסים של עוגי התייבשו במשך הלילה, ושמיכת הפוך של לילי נדחסה לתוך תרמיל, והכל הסתדר לפי התכנון, ומיד אחרי שגם ג'ינג'י נסע לקנות לו גלגלים חדשים תפסתי את המצלמה והתחלתי לצלם. ירד גשם זלעפות ולא הצלחתי לצאת מהבית אבל יש חלונות ויש נוף ויצאו לי כמה תמונות לא רעות בכלל.

הנה, תראו.

 

שעה אחרי ששמתי נפשי בכפי ופתחתי את הניקוז הרוח שוב העיפה עלים וסתמה אותו

 

 

עלה נידף ברוח

 

גשם זלעפות

 

גשם בחלון