עובדת זמנית

היום הלכתי בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים לעבודה, רק עבודה זמנית שבטח תסתיים בעוד שבועיים בערך, ולא עבודה שבאמת אהבתי, אבל בכל זאת, עבודה.

עד היום לא כתבתי על זה בבלוג מחשש שאתבדה ולא יצא מזה כלום, אבל היום הופעתי במשרד הזה, משרד של מהנדסים, וקיבלתי הסבר מה בדיוק אני צריכה לעשות שם.

מדובר במקום קטן ולחוץ עם המון עבודה, ככה סיפרו לי, כי היום היה שקט מאוד בגלל שערב חג. יש מנהלת לשכה מאוד עסוקה ולחוצה שסובלת מכאבי גב, מרוב לחץ נפשי כנראה, וגם לא יזיק לה להוריד איזה שלושים ק"ג, גם לי בעצם, אבל היא אפילו יותר שמנה ממני, ובניגוד אלי היא מהטיפוסים הפרפקציוניסטים האלה שלוקחים הכל ללב, ומנסה לעשות הכל באופן מושלם. היא גם הולכת על עקבים שזה בטח לא מועיל לגב שלה אבל לא אמרתי כלום, לפעמים צריך לדעת לסתום את הפה, בעיקר כשאת עובדת זמנית.

הבוס גם הוא כמוה, לא שמן, פרפקציוניסט, וכל האווירה, אפילו בערב חג, לא ממש נחמדה, אבל זה רק לשבועיים, אני בטוחה שאוכל לסבול ואני באמת זקוקה לאלפיים ומשהו ש"ח שארוויח מהעבודה הזו.

הגעתי לשם כי המזכירה של מנהלת הלשכה שברה את עצם הזנב כשניסתה לשבת בטעות על אין ספה, ועד שהיא תבריא אני אנסה, כמיטב יכולתי הדלה, למלא את מקומה. לענות לטלפונים, להדפיס, לשלוח פקסים וכיוצא בזה.

היה קטע לא נעים כשהבוס נזף בה כי היא לא הדפיסה משהו שהוא רצה שידפיסו… רציתי לקבור את עצמי מהפדיחה למרות שלא היה לי בעצם קשר לעניין.

אם לא הבנתי את זה עד היום אז עכשיו זה ברור בהחלט שאני לא רוצה להיות עבד של אף בוס בשום משרד מגעיל והומה צלצולי טלפון ומשימות לוחצות.

עדיף להיות ענייה אבל שהזמן שלי יהיה שלי, זה לא שאני עצלנית, אבל להיות תקועה תשע שעות ביום בסיר לחץ כזה…. אני לא חושבת שאני בנויה לזה  אני לא חושבת שעונש כזה מגיע לאף בן אדם.

אין דרכים פחות מלחיצות ותובעניות להרוויח כסף?

אולי באמת עדיף שאתחיל לחפש עבודה כמטפלת לילד קטן, עבודה לא כל כך משתלמת כספית, אבל נעימה ורגועה, ובלי בוסים עצבניים על הראש.

פתאום אני מתגעגעת נורא לעבודה שלי בטכניון, הדפסתי תמונות בחדר חושך, הייתי הבוס של עצמי, קבעתי לי את סדר היום ואהבתי להיות בשקט, בחושך, רק אני והרדיו וקערות הפיתוח המסריחות והמנורה הצהובה עם אורות הבטחון העמומים…. אלו היו הימים, לפני עידן הניידים והמחשבים.

שונאת לחץ ולוחות זמנים מעיקים ובוסים שעומדים לך על הראש ודורשים תפוקה ושהכל יהיה מהר ומושלם תמיד, ומוצצים ממך את כל חדוות החיים והכוח, ועד שאתה מגיע הביתה אתה סחוט ומותש ובקושי מצליח לפקוח עיניים.

ובדרך חזרה נתקעתי בפקק נורא ואיום כי המשרד הזה נמצא ליד אזור קניות וכל תושבי הצפון בעלי הרכב החליטו לרוץ לעשות שם קניות דווקא כשאני ניסיתי לצאת לכביש הראשי.

היה פשוט זוועה, מול העיניים שלי אישה אחת נתקעה ברכב שנסע לצידה, ושניהם אגב נדחפו לנתיב שלי בלי שום התחשבות, ככה שהגיע לשניהם להינזק

עוד תאונה התרחשה בעליה הביתה, למזלי בנתיב מולי.

אני חוששת שאחרי שלושה חודשים בבית איבדתי את כישורי להתמודד עם הג'ונגל שרוחש בחוץ