והצרות ממשיכות הלאה

חיכיתי לתאריך 10.1.09 בקוצר רוח, בתקווה שאחרי שיורידו לי את הגבס אוכל להתקדם בהחלמה שלי, זה לא קרה.

בדיוק ההיפך.

אחרי שטרטרו אותי בצילומים רבים והריצו אותי לפה ולשם – אני האמת ישבתי על כסא גלגלים מי שרץ היה הג'ינג'י שדחף אותי הלוך ושוב וניסה להרגיע אותי ולשכנע אותי שזה לא נורא, אבל זה כן היה נורא. הרגל נפוחה מאוד והוצאת הסיכות, שמכנים משום מה תפרים, הייתה כואבת, אבל החלק הכי גרוע הייתה הבשורה שעלי לעבור עוד ניתוח, בשורה ששברה אותי לגמרי.

מסתבר שהטאלוס עדיין לא במקום וצריך לקצר שם איזה רצועה… בקיצור, עוד ניתוח לתקן את מה שהסנדלרים ברמב"ם קלקלו.

עלי להודות שלא הייתי גיבורה ולא הגבתי בסטואיות מעוררת הערצה, ממש לא, למעשה הייתי לא נחמדה בעליל. כעסתי והבעתי את רגשותיי בלי בושה ובעיקר התחפרתי בעקשנותי והודעתי שאני לא רוצה עוד ניתוח ואני מסרבת לעבור שוב התעללות רפואית ורוצה הביתה.

הג'ינג'י הסכים איתי שצריך לשקול הכול מחדש ולא למהר, ובמקום לחוש למיון של כרמל כמו שדרש הרופא חזרנו הביתה.

 


 אם לא די בצרות הללו הרי שהיום היה אמור להיות לג'ינג'י משפט בקשר לפיצוי על הכוורות שנשרפו לו. הוא ניסה לדחות את המשפט ולא ידע אם הדחייה התקבלה והיה לחוץ מאוד ובמקום לעזור לי ולתמוך בי נסע ללימן לשבת עם בעלי השטח שבהן היו הכוורות ולנסות להוציא מהם סוף סוף את התצהיר שתומך בעדות שלו ומפריך את הטענות של השכן שלהם שבגלל הפועלים ששכר פרצה השריפה.

האישה שם היא עורכת דין, אבל היא גם בחורה מאוד לא מוכשרת וטיפשה בצורה שלא תיאמן. איך היא נעשתה עורכת דין זה פשוט נשגב מבינתי. אפילו להכניס מספרי עמודים למסמך פשוט של וורד זו בעיה בשבילה.

אחרי היום הנורא שעבר עלי נאלצתי, תוך כדי שיחה עם אורטופדים וניסיון להבין מה אני עושה הלאה, גם לשוחח עם משפחתי וידידים שניסו לייעץ ולעודד ורק עצבנו ובלבלו אותי יותר, וגם להיות בשלט רחוק מזכירה משפטית ועורכת של תצהירים משפטיים.

ואם לא די בכך אז אחרי שהג'ינג'י חזר סוף סוף הוא התחיל מריבה מטופשת עם צץרץ בגלל כלים שנותרו בכיור… הם צעקו אחד על השני ובסוף הג'ינג'י שפך על צץרץ מים והרטיב אותו ואת המיטה שלו וכל זה באחת עשרה בלילה אחרי יום מתיש ומדכא בצורה נוראית.

בקיצור, היה רע לתפארת.

מהנקודה ההיא אפשר היה רק לעלות וזה מה שקרה הבוקר, בסופו של דבר מתברר שהלחץ היה מיותר כי המשפט נדחה, אבל מזכירות בית המשפט לא טרחה לספר לנו את זה. סתם נלחצנו וכעסנו ובזבזנו זמן וכסף, אבל בואו נעזוב את הבעיות הצדדיות שלא נוגעות למצבי.

הבנתי, אחרי ששוחחתי עם המון רופאים וחקרתי לעומק את הנושא, שהבעיה הרפואית שלי נחשבת לטראומה ולא למחלה, אפשר לנתח אותי רק בבית חולים גדול ולא באסותא למשל, ומה שחמור יותר זה שלמרבה הצער יש מעט רופאים שמתמחים בקרסולים, אולי כי בעיות ברכיים נפוצות יותר ומשתלמות יותר (מידע חשוב מאוד כי אחרי שהסיפור הזה יסתיים רוב הסיכויים שהברך של הרגל הבריאה תסבול משחיקה רצינית בגלל שאני כל הזמן מטילה עליה את משקלי הלא קטן כל כך) ובקיצור, מתברר שאין מנוס, צריך ללכת לבית חולים וזה יהיה כנראה כרמל ששייך לקופת חולים כללית כי אין מצב שאחזור לרמב"ם.

הבוקר קמתי בכוחות מחודשים ואחרי מאמצים רבים (למה שמים במחלקת אורטופדיה כרמל מתנדבת שתענה לטלפונים אבל לא מלמדים אותה קודם להשתמש במרכזיה ולהעביר שיחות?) הצלחתי להשיג את מנהל המחלקה האורטופדית בכרמל ולתאם פגישה משולשת בינו לבין הרופא שבדק אותי בזבולון וביני, זה יקרה ביום רביעי בבוקר ואז נחליט מה הלאה.

לפחות היום אגיע ללימודים וגם זה משהו.

בעבודה כבר מצאו מתנדבת שתחליף אותי ואפילו שוקלים לשלם לה, אני חוששת שאחרי עוד כמה שבועות של היעדרות אשמט מהמערכת ועד שאבריא אהפוך להיסטוריה.

זה כל כך מכעיס אותי, אני מרגישה שנעשה לי עוול, שטיפלו בי ברשלנות ופגעו באיכות חיי, גרמו לי טראומה נפשית ונזק כספי ופגעו בחיי בצורה לא הפיכה ואני רותחת מכעס.