מכירים את זה?

מכירים את זה שיש לכם כל כך הרבה מה להגיד על הנושא החם עד שבסוף אתם מתייאשים ולא כותבים כלום מחשש שזה יצא חושפני מידי, ולמי אכפת מה קרה לפני שלושים שנה באיזה בסיס נידח של חיל אוויר, ואיזה הטרדות ואלימות סבלה בשקט חיילת אלמונית ומתולתלת אחת אי אז בשנות השבעים, לפני שהמציאו את ההטרדה המינית, וכולם היו בטוחים שאם מציקים לך ויורדים לחייך זה מגיע לך ואם אנסו אותך זו אשמתך ועדיף שתשתקי ולא תעשי מהומה כדי שלא יחשבו עליך רעות ויגידו שאת מלשינה?

מכירים את זה שגם אם היית מנסה לספר מה שהצליח להסתנן דרך חומת ההדחקה והשכחה שהקים המוח שלך אחרי ששרדת את התקופה ההיא את פשוט לא מצליחה לעשות את זה כי נורא קשה לכתוב משפטים מסודרים ובהירים כשהעיניים שלך מלאות דמעות, והידיים רועדות, והראש מתפוצץ אפילו היום, למעלה משלושים שנה אחר כך כשכל מי שמעורב במה שקרה אז כבר חצה את גיל חמישים – כן גם את – ומאז קרו המון דברים איומים ונוראים יותר להמון נשים בכל רחבי העולם?

מכירים את זה שבכל זאת, למרות השנים הרבות שחלפו מאז את לא מצליחה להתגבר על השיתוק שתוקף אותך כשאת חושבת על התקופה ההיא, ואת יודעת שתעדיפי למות מאשר לספר מה באמת היה שם, אבל כל פעם שאת שומעת על גברים שמתעללים בנשים רק כי הם חזקים יותר ויכולים את רוצה לבכות ולצרוח ולהרביץ חזק ולהכאיב להם ולהשפיל אותם ככה שגם הם ישבו על הרצפה בחושך ולא יצליחו אפילו לבכות  וירגישו כמו אפס חסר ערך ולא יתגברו על ההרגשה הזו  גם אם חוקית כבר חל חוק ההתיישנות על מה שקרה אז, בבסיס נידח אחד באמצע שנות השבעים, מכירים את זה? אני כן.

 

מכירים את זה שרציתם לספר על דבר אחד וכתבתם משהו אחר ואתם לא מבינים מה פתאום יצא לי משהו שמתאים ליום ההתנגדות לאלימות נגד נשים (שכבר חלף עבר לו)?

ואני הרי  רציתי בכלל לשאול אם אתם מכירים את זה שיום אחד אתם אוזרים כוחות ואומץ, עוזבים מקום שעשה לכם רע ומוצאים משהו טוב ומוצלח יותר, ורק אז אתם מבינים פתאום כמה זמן בזבזתם סתם בגלל פחדים חסרי ביסוס ושתמיד הגיע לכם משהו טוב יותר ושאתם שווים ומוצלחים ומסוגלים הרבה יותר ממה שהיה לכם נדמה תמיד?

 

מכירים את זה שפתאום נופל לכם האסימון ואתם מבינים שלפעמים הקלישאות הכי נדושות הן אמת לאמיתה – אפילו הקלישאות המתוקות בסרטי דיסני ושות' שבזתם להן עוד כשהייתם ילדים – ובאמת חבל לבזבז זמן בפחדים ובתסכולים, צריך להעז, להאמין בעצמך, לקום ולעשות מעשה, ואין אושר וסיפוק גדולים יותר מאשר התגברות על פחדים ומחסומים פנימיים.