מכירים את זה?

מכירים את זה שיש לכם כל כך הרבה מה להגיד על הנושא החם עד שבסוף אתם מתייאשים ולא כותבים כלום מחשש שזה יצא חושפני מידי, ולמי אכפת מה קרה לפני שלושים שנה באיזה בסיס נידח של חיל אוויר, ואיזה הטרדות ואלימות סבלה בשקט חיילת אלמונית ומתולתלת אחת אי אז בשנות השבעים, לפני שהמציאו את ההטרדה המינית, וכולם היו בטוחים שאם מציקים לך ויורדים לחייך זה מגיע לך ואם אנסו אותך זו אשמתך ועדיף שתשתקי ולא תעשי מהומה כדי שלא יחשבו עליך רעות ויגידו שאת מלשינה?


מכירים את זה שגם אם היית מנסה לספר מה שהצליח להסתנן דרך חומת ההדחקה והשכחה שהקים המוח שלך אחרי ששרדת את התקופה ההיא את פשוט לא מצליחה לעשות את זה כי נורא קשה לכתוב משפטים מסודרים ובהירים כשהעיניים שלך מלאות דמעות, והידיים רועדות, והראש מתפוצץ אפילו היום, למעלה משלושים שנה אחר כך כשכל מי שמעורב במה שקרה אז כבר חצה את גיל חמישים – כן גם את – ומאז קרו המון דברים איומים ונוראים יותר להמון נשים בכל רחבי העולם?


מכירים את זה שבכל זאת, למרות השנים הרבות שחלפו מאז את לא מצליחה להתגבר על השיתוק שתוקף אותך כשאת חושבת על התקופה ההיא, ואת יודעת שתעדיפי למות מאשר לספר מה באמת היה שם, אבל כל פעם שאת שומעת על גברים שמתעללים בנשים רק כי הם חזקים יותר ויכולים את רוצה לבכות ולצרוח ולהרביץ חזק ולהכאיב להם ולהשפיל אותם ככה שגם הם ישבו על הרצפה בחושך ולא יצליחו אפילו לבכות  וירגישו כמו אפס חסר ערך ולא יתגברו על ההרגשה הזו  גם אם חוקית כבר חל חוק ההתיישנות על מה שקרה אז, בבסיס נידח אחד באמצע שנות השבעים, מכירים את זה? אני כן.


 


מכירים את זה שרציתם לספר על דבר אחד וכתבתם משהו אחר ואתם לא מבינים מה פתאום יצא לי משהו שמתאים ליום ההתנגדות לאלימות נגד נשים (שכבר חלף עבר לו)?


ואני הרי  רציתי בכלל לשאול אם אתם מכירים את זה שיום אחד אתם אוזרים כוחות ואומץ, עוזבים מקום שעשה לכם רע ומוצאים משהו טוב ומוצלח יותר, ורק אז אתם מבינים פתאום כמה זמן בזבזתם סתם בגלל פחדים חסרי ביסוס ושתמיד הגיע לכם משהו טוב יותר ושאתם שווים ומוצלחים ומסוגלים הרבה יותר ממה שהיה לכם נדמה תמיד?


 


מכירים את זה שפתאום נופל לכם האסימון ואתם מבינים שלפעמים הקלישאות הכי נדושות הן אמת לאמיתה – אפילו הקלישאות המתוקות בסרטי דיסני ושות' שבזתם להן עוד כשהייתם ילדים – ובאמת חבל לבזבז זמן בפחדים ובתסכולים, צריך להעז, להאמין בעצמך, לקום ולעשות מעשה, ואין אושר וסיפוק גדולים יותר מאשר התגברות על פחדים ומחסומים פנימיים.

25 תגובות בנושא “מכירים את זה?

  1. מכירה את זה שיש זמן מתאים לכל דבר ? גם לכתוב את הפוסט הזה, גם לנסות להתמודד עם מה שקרה בצבא, וגם לעזוב את העבודה הקודמת.

    אהבתי

  2. אנו עוברים טראומות שונות בחיים, שותקים ומדחיקים.
    נפלא שאת כותבת, פשוט תני לכל לצאת.
    לשכוח לא תוכלי, אולם אני משוכנעת שתרגישי הקלה.
    בהצלחה.

    אהבתי

  3. ומה אם אומר שאנשים חווים קשיים – לעיתים אפילו קשיים קשים מנשוא – כדי ללמוד בהמשך החיים את הדרך להתגבר על עצמם? כדי ללמוד איך לאזור אומץ? איך לעמוד על שלהם? איך לא להרים ידיים? כדי להבין את משמעות היותם? והכי חשוב, איך לא לזלזל לעולם בערך עצמם?

    אהבתי

    1. אני אומר לך שאתה צודק
      ומאחר ואני בכל זאת פולניה אז אי אפשר בלי קיטור קטן – עכשיו באים?
      אני כבר כמעט ישישה, איפה היו התובנות האלו פעם, כשעוד כוחי היה במותני

      אהבתי

  4. וואוו. כבר קראתי אלפי מילים (ואולי מליוני מילים) שלך, נכון שבזמן האחרון רק בחושך, ועכשיו הפוסט הזה הוציא אותי אל האור, זמנית.
    את יודעת שאני חושב שאת כותבת נפלא, אבל כאן בפוסט זה לא רק מילים יפות, זה ממש נוגע, וחונק ומשתק.
    מקווה שתוכלי לתת לעצמך מנוחה.

    דוד – כן, מפעם.

    אהבתי

  5. פוסט מדהים.
    התגובה הראשונית שלי היא לרצות לחבק אותך, ואת הילדה בבסיס הצבאי שהרגישה לגמרי לבד בתוך הכאב והסוד הנורא שלה. משיחות עם נשים שעברו דברים דומים הבנתי שהסוד שמבודד אותך מאחרים הורס אותך שנים אחרי הדבר עצמו. מאוד גאה בך על זה שכתבת את זה. מאוד שמחה בשבילך על כל שעברת ועל העבודה החדשה והטובה ושאת במקום יותר טוב עם עצמך עכשיו.
    חיבוק גדול!

    אהבתי

  6. לא, אישית אני לא מכירה את זה, למזלי הטוב.
    אבל בהיותי קוראת נאמנה שלך, אני מודעת היטב לזכרונותייך מן הבסיס הנידח ההוא, ולימייך שם. אני זוכרת את החיילת המתולתלת שצעדה בבסיס בחום אוגוסט, בתיקה ספר "הילדים(?) מרחוב ביל", ופנקס לרישום מועדי המחזור החודשי. את החייל בחדר הצילום, את הטייס, את ההוא שנדמה שונה ואמפתי, והתגלה כמפיץ פרטי פרטים אינטימיים עם תוספות משלו, את כולם. כי מאד נגעת בי אז.
    אין התיישנות של הלב.
    אבל בעיניי את מופת להתנערות, והליכה נחושה קדימה בדרכך.
    עד היום אני משוכנעת שכדאי מאד לספר את זכרונותייך בספר. אל תירתעי מנסיון העבר בתחום. נסי שוב. תראי שתצליח. וזה חשוב.

    אהבתי

  7. כל הכבוד , גם בעוד שלושים שנה נוספות יהיה רלוונטי לספר את מה שהתרחש
    אני גם משוכנע שיש בחייך מי שיהיה מוכן לשמוע ולהבין.

    גם אני תמיד אומר ,אגב, שקלישאות הן קלישאות רק משום שהן האמת לאמיתה
    חזקי ואמצי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s