ביציות

ראיתי כרגע את התוכנית על תרומת ביציות בערוץ עשר.

זה זרק אותי עשרים וחמש שנים אחורה, לאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי אז אישה צעירה ודי המומה שגילתה לתדהמתה שהחצוצרות שלה חסומות בגלל סיבה מסתורית שאיש לא ידע מה היא (ולא, לא עברתי מעולם הפלה) והאופציה ללדת חסומה בפניה.

אני בין האחרונות בארץ שעשתה ניתוח לפתיחת חצוצרות, ניתוח ארוך ומסובך מאוד שחייב אשפוז ממושך, ובסופו של דבר לא הצליח, החצוצרות שלי נותרו חסומות, אבל אז הגיע לארץ הפלא של הפרית מבחנה.

בזמנו בצעו את התהליך הזה רק בבית חולים רמב"ם, הייתה התנפלות עצומה של נשים מכל אזור הצפון על מחלקת ההפריה ולכן ד"ר איצקוביץ, שרק התחיל לנהל אז את מרפאת הפוריות, הציע לי לתרום ביציות.

"אם תתרמי," אמר לי, "תוכלי להתקבל בלי תור, מתי שתתקשרי נקבל אותך."

"בסדר." אמרתי בקלות דעת, וככה עשיתי ארבע הפריות מבחנה בשנה אחת ובכל פעם תרמתי ביציות.

למזלי היו לי הרבה ביציות ולא היו לי בעיות בקטע הזה אבל כל העניין של ההפריה היה תהליך קשה ומסובך, כואב ומעיק מכל בחינה. מה שהכי הציק לי היה היחס הגועלי של הצוות לחולות שטורטרו קשות, קיבלו יחס מזלזל ומבזה מהצוות הרפואי, ובילו את רוב זמנן בעמידה בתורים ובריצה אחרי מרשמים, ואישורים וחתימות, מתישות את עצמם במעקשי הבירוקרטיה הנפתלת של קופת חולים. בלי להבין הרבה ברפואה היה לי ברור שכל המתח והתסכול הזה לא מועילים לתהליך המאוד עדין וקשה של ההפריה ובאמת, כל ההפריות שלי כשלו.

אחר כך נחתי שנה שלמה, ואז, בגלל עידוד של אחות אחת – מכרה של הג'ינג'י – שהתחילה לעבוד ברמב"ם והחליפה את האחות טובה היעילה והמפחידה – אשר כשמה כן לא הייתה – שמיררה את חיי המטופלות בפרצופים החמוצים ובגישה האנטיפטית שלה, חזרתי לעוד טיפול אחד אחרון.

בעזרתה ובעזרת הג'ינג'י שתפס יוזמה והחליט שהפעם הוא לוקח על עצמו את כל הבעיות הבירוקרטיות העניין הצליח, והפעם נכנסתי להיריון למרות שהפעם לא שמרתי בקפידה על הוראות הרופאים כמו בפעמים הקודמות.

לא יודעת איך זה היום, אבל אז דרשו מאיתנו לשכב במיטה אחרי החזרת העוברים במשך שמונה שעות בתנוחת טרנדלנבורג, כלומר הראש גבוה מהרגלים, (בלתי אפשרי להשתין ככה, תסמכו עלי, בדקתי את זה) ואחר כך לחזור הביתה ולהיות במנוחה מוחלטת במשך שבועיים תמימים.

רצה הגורל ודווקא אז שמרתי על חתול סיאמי יפה אחד בשם סאקי. החתול ברח החוצה… אני שכחתי מהטיפול ורדפתי אחריו…. תפסתי אותו בסוף, אבל לשמור לא ממש שמרתי, ובכל זאת קיבלתי תשובה חיובית ויצאה לילי החמודה שלנו.

שנה אחר כך ניסיתי שוב, ושוב, ושוב, ושוב, הפעם בבית חולים כרמל. היחס היה הרבה יותר נעים, והתנאים קלים יותר, ובכל זאת כל מה שהצלחתי היה להיכנס להיריון מחוץ לרחם ולאבד שחלה וחצוצרה אחת.

גם שם נעניתי לבקשת הרופאה שניהלה את המרפאה ותרמתי ביציות, ושוב השתוממתי למה גברים שתורמים זרע – כולה מאוננים לכוס ודי – מקבלים תשלום נאה, ואילו נשים שבשביל לתרום ביציות צריכות לעבור תהליך רפואי מסוכן וכואב לא מקבלות כלום חוץ משלום ותודה.

ורק כדי שתבינו, כדי לתרום ביציות את צריכה לקבל זריקות במשך כשבועיים, לעשות כל יום בדיקת דם ואולטרא סאונד וגינלי – תענוג מפוקפק מאוד, בעיקר כשהשחלות שלך מתפוצצות מביציות – וכשהביציות בשלות שואבים אותן במחט מאוד מאוד ארוכה שתוקעים לך אתם יודעים איפה.

נכון, את מורדמת קודם בסוג של טשטוש, אבל במשך התהליך את מרגישה הכול ושומעת הכול, ואחרי שזה נגמר את מרגישה חולה ומסכנה במשך יממה שלמה, אני הייתי מקיאה את הנשמה כל הדרך הביתה, ופעם אחת היה לי דימום נוראי שלא נפסק עד שהרופאה, ד"ר גונן בעלת ידי הפלדה, לחצה נורא חזק ועצרה איכשהו את הדימום… עד היום אני זוכרת את הפאניקה בקול שלה כשהיא אמרה לאחות שאני נורא מדממת וזה לא מפסיק…  

אחרי שש עשרה הפריות חטפתי פריחה איומה על כל הגוף תוך כדי המתנה לתשובה, ששוב יצאה שלילית, וסוף סוף הבנתי את הרמז וקלטתי שבגיל שלושים ושמונה, אחרי עשר שנים של התעללות וסבל, הגוף שלי אומר די, הניחי לי, ופניתי לאימוץ.   

לא חזרתי יותר למחלקת הפריות המבחנה למרות שעד היום אני זוכרת טוב את המסדרון הצר בפתח מחלקת הנשים ברמב"ם בו ישבנו כולנו כמו כבשים אילמות, מתוחות וחרדות, ממתינות לבדיקת הדם ולאולטרה סאונד. זוכרת את הנשים שישבו איתי שם, את הבלונדינית הרומניה העסיסית שעשתה בנעוריה המון הפלות כי לא היו אמצעי מניעה ברומניה ודווקא עכשיו, כשהיא נשואה לבעל צעיר ממנה ומשתוקקת למשפחה, היא לא מצליחה להביא ילד, ואת הצעירה העכברונית המכוערת שהתחתנה עם בעל מבוגר ממנה בהרבה שפרצה בבכי כשגילו באולטרה סאונד שההיריון בן השבועיים שלה לא מתפתח ושעליה לעבור גרידה, ואמרה בהיסטריה שעכשיו אחרי ששוב נכשלה הוא בטח יתגרש ממנה וברחה בוכה מהמחלקה.

היו גם אחרות, סיפורים שמחים, וסיפורים עצובים, וסיפורים משונים כמו הקיבוצניקית ההיא השמנה והמגושמת עם השפם שטענה בתוקף שהיא לא תרגיש אישה עד שלא תביא ילד, ומה עם העולה האלגנטית מרוסיה שהצליחה להרות ישר בניסיון הראשון וקיטרה כשהתברר שיהיה לה בן ולא בת כי היא שמרה את כל הבגדים של הבת הגדולה בשביל התינוק…

המון נשים, המון סיפורים על אינסטלציה נשית דפוקה, אני בכלל לא מתגעגעת לזה, ובכל זאת, מידי פעם, אני חושבת על התקופה ההיא בחיי, על כל השעות שבזבזתי שם, בבית החולים, יושבת וממתינה במקום לחיות את חיי האמיתיים, ותוהה אם מסתובבים אי שם בעולם ילדים שנושאים חצי מהגנים שלי, ילדים מתולתלים עם עיניים ירוקות, אהבה אינסופית לסיפורים וספרים, וסלידה ממתמטיקה.