זמנים לא קלים

כאילו שהמצב בארץ לא מספיק קשה נפלו עלינו גם כמה צרות פרטיות מעיקות.
את הכלבים של חמותי לא מצאנו לצערי, ואני בספק אם הם ימצאו בעתיד. עוגי החליט
לעזוב את הדירה ששכר ולחזור הביתה. הוא פשוט לא מתמודד עם ההוצאות. אם היה מתנהל
קצת יותר בשיקול דעת ומבזבז פחות כסף הוא היה מסתדר לא רע, אבל הוא לא מצליח
להפסיק לבזבז כספים על שטויות ובילויים, ולכן הוא חוזר הביתה, כדי לחסוך כסף.

הוא אמור לעבור חזרה הביתה בסוף השבוע, אבל בינתיים נפלה עליו צרה
חדשה (או ישנה בעצם) – כאבי שיניים. בגלל הפציעה שלו יש לו המון פלטינות בפה ואף
רופא שיניים לא מעז לטפל בו. בסוף הוא הגיע למיון ושם הודיעו לו שיש לו זיהום בגלל
אחת הפלטינות ונתנו לו אנטיביוטיקה. היו כמה ימים רגועים ואז שוב כאבים חזקים.
הפעם היה לו כבר ניסיון והוא ארגן לעצמו דרך רופאת המשפחה זימון למיון (אחרת זה
עולה כסף) ואחרי שהגיע לשם הם מיד אשפזו אותו, והיום הוא עבר ניתוחון קטן והוציאו
מפיו את הפלטינות שהזדהמו.

צץרץ ואנוכי בילינו היום חצי יום ברמב"ם – ג'ינג'י היה חייב
לעבוד כי קבע פגישה במרכז המבקרים – ואחר כך הסיע אותי צץרץ, שמינה את עצמו לנהג
הפרטי שלי, ללין, ושם עברתי בדיקה שנקבעה מזמן. התברר שיש לי בעיה בעצב הקרפלי וזו
הסיבה שיש לי נימול מעצבן ביד ימין. אני מאשימה בכך את צוק איתן שבגללו ישבתי שעות
רבות מול המחשב. בין ההתרוצצויות בין מרכז המבקרים לבית החולים יש גם את עניין
המעבר של חמותי ליחידת הדיור שלנו שנתקע כי היא לא מצליחה להשכיר את הבית בנהרייה
ויש גם את סיום בניית חדר הקירור שנסחב לאט מאוד…

מפה לשם הכסף נשפך כמים, הזיעה ניגרת כמו מפלי הניאגרה, החשמלאי טרם
סיים לעבוד והשכנה מציקה בגלל שהקמנו מחסן בחצר והיא חוששת שזה יפגע באחוזי הבניה
שלה בעתיד.

וכרגיל אנסה לסיים בקטע יותר חביב – אחרי הביקור ברמב"ם (בזמן
שהמתנו לעוגי קניתי לי בסגול שמלת בית נחמדה) קפצנו להגיד שלום להורי וגילינו
ששיגעון המחסנים של ג'ינג'י הדביק גם אותם. אבא שלי הזמין גם הוא מחסן חדש במקום
הקטן והרעוע מפלסטיק שהיה לו עד היום, ובניגוד אלינו, התפרנים, הוא הזמין מבנה
מפואר מעץ. (אני חושדת שהוא מסדר לו מקום מפלט פרטי מפני אימא) אימא שלי הזמינה
אותי ואת צץרץ לארוחת צהרים של עוף צלוי בתנור ופסטה עם ירקות וכשבעלי שמע שאנחנו
מטיבים את ליבנו בארוחה הוא שאל מה איתו ולמה לא מזמינים גם אותו?

מובן שהורי הזמינו אותו גם כן ופתאום, בלי תכנון מראש, אכלנו יחד, דבר
נדיר אצלנו. היה נחמד וטעים. אחרי הצהרים נסענו שוב למרכז המבקרים כי איזה סבתא
אחת קבעה איתנו פגישה בחמש וחצי. הגענו וחיכינו לה והיא לא הגיעה. זה קורה לפעמים
וזה נורא נורא מעצבן. אני מבינה שלפעמים לא מסתדר ואי אפשר להגיע אבל למה לא
להודיע כדי שלא נחכה סתם?

עוד דבר מעצבן שלמזלנו קורה לעיתים רחוקות, אבל קורה, זה שבגלל שאין אצלנו
אפשרות לשלם בכרטיס אשראי אנחנו מציעים לאנשים שאין להם די כסף מזומן להכניס לנו
כסף לחשבון הבנק. רוב הזמן זה עובד כמו שצריך, אבל לפעמים אנשים נשארים חייבים, וזה
ממש מעצבן, וגם קצת מעליב

 

הכניסה למקום שלנו, אפשר להכנס גם אם כיסא גלגלים