רק על עצמי לספר ידעתי

אני לא רוצה לכתוב על הקלקולים והפשעים והזוועות שקורות בארץ לאחרונה,
כבר כתבו על זה די והותר, ולא רק כתבו אלא גם ברברו, דברו ופרשנו עד זוב מסך, ומי
אני הקטנה שאבוא ואוסיף על כך? עדיף להחריש. אני, רק על עצמי לספר ידעתי, ולצערי, מאז
שהתחיל הקיץ למרר את חיינו אני חווה שפע של תקלות מרגיזות ומעצבנות שגורמות לחיי
היום יום שלי להפוך למסלול מכשולים מייגע ביותר.

כל תקלה לעצמה היא באמת שום דבר, שטות חסרת חשיבות שאין טעם לספר עליה,
אבל כשכל השטויות הללו מצטברות ברצף מעיק החיים הופכים למסע מתיש שסוחט ממני את כל
שמחת החיים, ולא שיש לי עודף ממנה בין כה וכה, מספיק לשמוע חדשות וכבר אתה שואל את
נפשך למות, אבל על זה הרי החלטתי לא לדבר אלא רק על הצרות הקטנוניות והמציקות שלי.

זה התחיל עם איזה מסמך חשוב מאוד שנוגע לתביעה של חמותי כדי שתקבל
פיצויים מהמדינה על שנות הסבל שעברה ברומניה בזמן השואה. המדינה כמובן מסרבת,
וצריך להוכיח שהיא כן סבלה, וכן גורשה עם משפחתה ועבדה בנעוריה עבודת פרך בבית
חולים של הגרמנים ככובסת בזמן שאביה היה עובד כפייה. יש תיעוד שקיבלנו מ'יד ושם'
שבו מופיע שם משפחתה של חמותי ודווקא הדף הזה הלך פתאום לאיבוד!

ג'ינג'י טען שהוא הניח אותו על השולחן ואיך זה שהוא נעלם? ואני טענתי
שמעולם לא ראיתי את המסמך הנ"ל ואין לי מושג לאן הוא נעלם. פרצה מריבה עזה, הוטחו
האשמות והושמעו טענות ומענות, וכעסים רתחו באוויר הלוהט ממילא, ואפילו לוקה שלנו
שאוהבת לנוח מאחורי הספה קמה וברחה למלונה שלה בחוץ כדי לא לשמוע את הצעקות.

רק אחרי הצהרים התגלה המסמך האבוד מתחת לכוננית, הוא כנראה עף לשם
בגלל המאוורר. אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי בינתיים כבר נפגעו רגשות והצטברה טינה
שתוססת בלב ורק מחכה להזדמנות להתפרץ.

אחר כך החליט החלון של המרסדס המפונקת של ג'ינג'י לצנוח לתוך הדלת
ולהשאיר את החלון פרוץ והיה צורך לנסוע למוסך ולחכות עד שיתוקן ובינתיים לנסוע לכל
מיני סידורים, אחד יותר מרגיז מהשני, וגם יקר יותר, ופתאום ג'ינג'י קלט שקנה יותר
מידי מאיזה מוצר וסתם הלכו 700 ₪ והיום כשהלכתי לדואר לשלוח את המסמך שנמצא התברר
שהוא אמנם רשם את הכתובת אבל שכח לרשום את שם העיר, וכשצלצלתי אליו הוא אמר
ירושלים, אבל אחר כך התברר שזה תל אביב, ושוב הייתי צריכה להתקשר לדואר ולבקש
שיעשו טובה ויתקנו את הכתובת, וכמובן שהפקס שלי שוב לא עובד וגם האינטרנט יימח שמו
מגמגם ומתנתק כל פעם (באדיבות הוט הארורה) והייתי צריכה לנסוע למזכירה של ג'ינג'י
ולבקש שתעשה טובה ותיתן לי להשתמש בפקס שלה, ועל הדרך מילאתי דלק ואיכשהו, בטעות
מוזרה ומרגיזה, שילמתי 250 ₪ במקום 150 ₪ כמו שתכננתי, ואמנם יש לי מיכל דלק מלא,
אבל ארנק ריק… תקלה רודפת תקלה, והעצבים והחום והרוגז…

כדי לאזן אני חייבת לעשות מאמץ ולמנות גם דברים טובים מעטים שקרו –
בית הספר שקנה מאתנו שתי יערות שלח צ'ק בלי היינו צריכים לנדנד לו, ביקרתי אצל
חברה שעברה דירה והבאתי לה תמונה שצילמתי במו ידי, הדפסתי ומסגרתי, וזכיתי לשפע
שבחים ותודות וגם לקפה קר טעים והכי חשוב, למרות החששות עדיין לא קראו לצץרץ
להפסיק את החפש"ש שלו ולהילחם בחזית עזה.

הוא חופש"ש לו בכיף, רוב הזמן נח ומבלה עם חברים ופה ושם מרוויח
קצת כסף בעבודות מזדמנות – ניקה את הגינה אצל סבתא, וסידר את המחסן אצל סבא, וגם
עבד קצת עם אבא והרוויח כסף, ובינתיים מגשש בנוגע לחיים באזרחות. אתמול הוא שאל
כמה מיסים הוא צריך לשלם בתור אזרח ודי הופתע לשמוע כמה אחוזים ממשכורתו לוקחת
לעצמה המדינה, וזה עוד לפני תשלום שכר דירה, מים, חשמל וארנונה. ברוך בואך לעולם האמיתי צץרץ