זרם תודעה של יום כיפור

אתמול, במשך כל הבוקר, הייתי לבד במכון – ג'ינג'י נסע עם אימא שלו לבקר בבית קברות באזור המרכז. יש כמה קרובי משפחה שלהם שקבורים שם, והם נוסעים כל שנה, לפני יום כיפור, לעלות על קברם, ובאותה הזדמנות גם קפצו לחולון וקנו אריזות לפרופוליס. אני אכתוב פעם על העולם הקסום והמסובך של אריזות למיניהן, אבל זה נושא אחר, אתמול נשארתי להתמודד לבד עם הרדייה האחרונה של השנה ועשיתי את זה בהנאה גדולה ודי בקלות.

אני פותחת מסגרות שג'ינג'י הביא ממטעי האבוקדו בלימן שהשנה קיבלו צבע אדמדם מעט בגלל הסמיכות של הליצ'י לאבוקדו. הדבורים מעדיפות את פרחי הליצ'י על האבוקודו, והשנה לדבש האבוקדו הכהה והכבד יהיה טעם שונה וצבע אחר, ולך תסביר את זה לקליינטים.

ככה זה כשעובדים עם מוצרים מהטבע, זה לא בית חרושת, ויש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים… אבל הדבש טעים, וכרגיל אני מלקקת מפה ומשם, פותחת חתימות, מכינה מגדל של קופסאות מלאות מסגרות מוכנות לרדייה, אחרי הצהרים אני אחזור עם צץרץ, נפעיל את הצנטריפוגה, נרדה את הדבש, ואחר כך נשטוף וננקה יחד.

בין לבין אני עושה הפסקה, נחה קצת, מנקה את המדפים, מארגנת הכל מחדש, מחפשת מקום לתלות בו את השעון קיר שקניתי למכון – שעון נחמד בצבע כתום שיתאים לקירות.

הרדיו עובד כל הזמן, ופתאום טלי ליפקין מזכירה שהשנה שוב יום כיפור נופל על שבת, כמו שהיה אז, ומישהו מתלונן שהרמטכ"ל החדש היה רק תלמיד בפנימייה צבאית בשנת 73 ונכון שהוא, כמו כל בני כיתתו, עזר ותרם, אבל הוא עוד לא היה חייל אז, הוא היה רק תלמיד תיכון, הוא לא חווה על בשרו את המלחה הטראומתית הזו.

"כן, גם אני." אני אומרת לרדיו, ושטף של זיכרונות מאז מציף אותי – אני שוכבת על הדשא במרכז, קוראת על מרי אנטואנט ופתאום הצפירה המפחידה מפרה את השקט המנומנם של הצהרים, ותנועה של כלי רכב מתחילה לרחוש ברחובות הריקים, והפנים הרציניות של המבוגרים שמנסים לשמור על שלווה ולא כל כך מצליחים…

אבא – האדם הכי אזרחי בעולם – מקבל טלפון דחוף מהצבא ומסתובב עם מדים בבית, מתלחש עם אימא בפולנית, ונעלם לימים ארוכים למרות שהוא סך הכל בהג"א (ככה קראו פעם לפיקוד העורף) וברדיו הרצוג – אבא של בוז'י – שכבר נפטר מאז, מפרשן ברצינות את המצב, מדבר לאט במבטא הבריטי הקל שלו, מנסה לעודד ומצליח להדאיג עוד יותר…

אני שוכבת על הספה, זוללת ביסקוויטים ומחכה לאימא שחברה בוועדת מל"ח במועצה, וזה כנראה חשוב יותר מאשר להיות בערב בבית, ונכון שאני כבר כמעט בת 17 אבל בחוץ כבר חשוך ולא נעים להיות לבד בבית. איפה היה אחי הקטן? בטח בצופים, כרגיל.

אני זוללת ביסקוויטים כי זה מה שיש ולא בא לי להכין ארוחת ערב, הורסת את הדיאטה שהצליחה כל כך יפה בקיץ, וחושבת על הבחור שפגשתי בים כשהיינו בנתניה, אצל סבתא, תוהה איפה הוא עכשיו. הוא ממש מבוגר, בן 24 ובטח גם אותו גייסו למילואים, הוא שירת בדרום, ליד אילת, ושלח לי מכתבים יפים מאוד, וגם צדפים שאחד מהם שמור אצלי עד היום. רק כמה חודשים אחר כך, בחופש חנוכה, שבתי ונפגשתי איתו, והוא באמת היה קצת מבוגר מידי בשבילי, אבל הוא היה נחמד, לקח אותי לפגוש את אימא שלו שדברה רק איטלקית ונתנה לי לשתות ליקר בננה, ואחר כך טייל איתי על שפת הים, לימד אותי להתנשק כמו גדולים והתנהג מאוד בעדינות ובביישנות… חבל שהבחורים שפגשתי אחר כך, בצבא, לא היו נחמדים ומנומסים כמוהו.

איך הילדה קלת הרגליים שהעתיקה שירים של רחל בכתב יד עגול ומסודר, דאגה שהיא שמנה מידי, והתעקשה לא להחליק את רעמת התלתלים שהתנוססה על ראשה הפכה כל כך מהר לגברת כסופת שער שמתחילה לצלוע אחרי כמה שעות של עמידה, וסובלת מכאבי גב, ובמקום לכתוב מקלידה מהר מהר. היא נראית כל כך מבוגרת ובטחה בעצמה, אף אחד לא ינחש שבפנים היא עדיין ילדה ביישנית, איך קרה שהיא פתאום בגיל של הרמטכ"ל?

 

והנה, עוד יום כיפור אחד בפתח, ושוב נהיה דרוכים ומודאגים, וננשום לרווחה רק אחרי שעוד יום כיפור אחד יעבור בשלום.

השנה כבר אין לנו ילדים שייסעו באופנים ויתרוצצו ברחובות הריקים ממכוניות, תהיה שבת שקטה ונוכל לנוח סוף סוף… שנים שלא נחתי באמת בשבת.

ג'ינג'י יצום כמו תמיד, אבל יחפש משהו מעניין לראות בטלוויזיה, ואולי אפילו יקרא ספר, ואני אשתדל לאכול בשקט, בצד, כדי לא להפריע לו לצום, ושוב אגיד שלא, אני לא צמה, לא מאמינה בכל העניין הזה של יום כיפור, אבל בשקט בלב אשאל את עצמי איך זה שאף אחד מכל האנשים שפגעו בי, והעליבו, ומיררו את חיי כל השנה, וגרמו לי עלבון ועצב כל כך גדולים לא מעלה בדעתו להגיד סליחה?

כן, בעיקר אתה בעלי היקר שצם באדיקות כל שנה, אבל מעולם לא הסתכלת לי בעיניים וביקשת סליחה, וגם לא צץרץ שגם הוא צם, ומקפיד ללכת בסוף היום לבית הכנסת, ואין יום שהוא לא צעק עלי, והרגיז, וגרם לי טרחה וצער, אבל לבקש סליחה הוא לא יודע, וכנראה שגם לא ידע…

מצד שני הרי כשפעם אחת ויחידה בחיי בא מישהו וביקש ממני סליחה (והיה לו על מה לבקש, הוא כמעט אנס אותי כשהיינו חיילים צעירים ונשארנו יחד בתורנות) כל כך התביישתי והייתי כל כך נבוכה מכל המעמד עד שמיהרתי לסלוח למרות שהאמת, לא הגיע לו, אבל למזלי מישהו ניסה להיכנס למעבדה וככה ניצלתי… גם הוא כבר מבוגר ויש לו בטח נכדים והוא בטח שכח את העניין הרחוק ההוא…

ואם פגעתי במישהו לאורך השנה – ואני יודעת שפגעתי – אני שבה ומתנצלת, זה לא היה בכוונה ואני מקווה שיסלח לי ונוכל לפתוח דף חדש בשנה הבאה.

גמר חתימה טובה לכולם ורק שהיום הזה יעבור בשלום ונוכל להתחיל הכל מחדש בשבוע הבא.