כולם מדברים כל הזמן על המצב – טורקים, משטים, חרדים… עזבו, זה מדכא, וזה שהנושא החם הוא ג'וקים בטח לא משפר את המצב…

מה שאני לא מבינה זה למה אף אחד לא מדבר על מה שבאמת חשוב – רבותי, הקיץ פה, ונעשה נורא נורא חם! ואם כבר מדברים על הקיץ, איך החרדים האלה מסתובבים בבגדים שחורים עם פרוות על הראש בחום הנוראי הזה?

כמה שהם מעצבנים אותי ומעוררים בי כעס ושאט נפש בגלל הדעות החשוכות שלהם אני לא יכולה לא לרחם עליהם טיפה בגלל התלבושת המזעזעת הזו. יכול להיות שהם כאלה כי פשוט נורא חם להם?

אני בטוחה שאם הייתי לבושה ככה גם אני הייתי נעשית נרגנת וממורמרת, לא שאני שמחה וטובת לב כשאני לבושה רק כותנת דקיקה, אני שונאת קיץ ואת הקיץ הזה אני שונאת במיוחד. הוא מתחיל להסתמן כאחד הקיצים הכי גרועים שחוויתי ותאמינו לי בימי חלדי חוויתי כמה קיצים ממש מחורבנים

וזה מה שעניתי לידיד וירטואלי (שפעם כתב לי כמעט כל יום ועכשיו כותב בקושי פעם בשבוע) כשהוא שאל לשלומי – אצלי הכל בסדר, אין עבודה, אין כסף ואני מתקשה להסתובב על הרגלים יותר מכמה שעות.

כל הזמן רצה מבדיקה לבדיקה, מדכדך… אנחנו בעיצומן של רדיות הקיץ, אתמול בלילה עבדנו והיום בבוקר שוב רצנו לרדות דבש, היה חם ומעייף.

כל עניין הרדייה הזוה הוא עסק מתיש ודביק, ואנחנו רק באמצעו.

ואם לא די בכך בשבוע שעבר רבנו עם עוגי כי במקום לעזור בסוף השבוע (כמו שהוא הבטיח אחרי ששוב לקח מאה ש"ח) הוא העדיף לבלות לילה אחרי לילה במסיבות ובפאבים, וחזר רק לפנות בוקר, שיכור ועייף.

היינו צריכים להתמודד לבד, הג'ינג'י ואני, עם קבוצה של חמישים איש שהגיעו אלינו עם מדריך טיולים. אירחנו אותם בחוץ, מתחת לעץ החרוב והם היו נחמדים מאוד, התעניינו וקנו והיה אחלה, אבל היה לי קשה מאוד לסחוב החוצה כל כך הרבה כסאות ואחר כך להחזיר אותם פנימה. עוגי שהיה אמור לעזור לנו הצליח לקום רק אחרי הצהרים, בזז את המקרר, ונסע לו לכנרת עם חברים.

כעסנו, והוא כעס חזרה, דיבר ממש לא יפה ויצא בזעם מהבית, והשבוע הוא בא עם המדריך שלו לביקור של כמה שעות, הודיע לנו שהוא לא מרגיש אצלנו בבית ולכן הוא החליט לחזור לגור אצל האימא הביולוגית שלו.

אני שתקתי המומה, והג'ינג'י היה מזועזע גם כן, אבל התעשת מיד, אמר לעוגי שזו זכותו לנסות לגור עם המשפחה הביולוגית שלו, והוסיף שאם זה לא יסתדר הוא תמיד יכול לחזור הביתה, ובסוף עוד נתן לו טרמפ לכביש הראשי והוסיף לקופסה עם האוכל הביתי שהכנתי בשבילו (פיצה ובורקס שהוא אוהב) עוד מאה ₪ כדי שיהיה לו משהו בכיס בשבוע הבא.

למרות שלא אמרנו כלום והפגנו בפני המדריך שלו הורות אשכנזית רגועה אני מודה שנפגעתי מאוד מההחלטה של עוגי. למדריך שלו אמרתי שזה בסדר, הוא כבר מבוגר (חגג יום הולדת עשרים לא מזמן ובחודש הבא הוא מתגייס), וזכותו לעשות כרצונו אבל הלב שלי רתח מעלבון ומצער.

השקענו כל כך הרבה מאמצים בילד הזה, אף ילד לא שאב מהמשפחה הקטנה שלנו כל כך הרבה זמן וכסף, הוא הדאיג אותנו מהרגע שהגיע אלינו ורוב המשאבים שלנו הלכו אליו, אבל למרות הכול הוא אף פעם לא השתלב באמת. לא היה באמת מרוצה ורגוע.

אולי הוא הגיע אלינו מאוחר מידי, מאז שאני מכירה אותו הוא תמיד הרגיש מקופח, תמיד הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהוא מרגיש שדופקים אותו ולא נותנים לו מספיק. הוא אף פעם לא רצה באמת לעזור ולתרום את חלקו למאמצים המשפחתיים המשותפים, רק לקחת כל הזמן.

ואם זה לא מספיק – יום קודם היינו בפגישה בבית הספר של צץרץ שיביא מחר תעודה איומה. הוא לא טיפש בכלל, ובאמת משתדל, אבל קשה לו מאוד, בעיקר במקצועות שצריך לכתוב בהם הרבה. בלימודי המגמה הוא יחסית בסדר, אבל בכל השאר הוא תלמיד ממש גרוע. הוא לא בנוי ללמוד תנ"ך, היסטוריה וספרות, ולכן החליטו לוותר לו על כמה מקצועות, אבל עליו ללמוד אזרחות בלימודי קיץ בבית ספר בחיפה כדי שיוכל לשפר את הבגרות שלו והוא מתמרמר כבר עכשיו שיהיה עליו לקום מוקדם בבוקר במשך חמישה שבועות.

הג'ינג'י ואני נסענו שנים ללמוד בחיפה, וגם עוגי היה קם מוקדם כל בוקר כדי להגיע ללימודים בשפרירים (במשך שלוש שנים קמתי שעה לפני הזמן כדי להכין לו קפה וכריך, לוודא שהוא לקח את הכדור ושהוא יוצא בזמן מהבית) אבל את צץרץ זה לא מנחם. הוא טוען שדופקים לו את החופש הגדול האחרון שלו וזה לא צודק, והתשובה שלנו שמי שלא למד כל השנה צריך לוותר על תענוגות החופש מרגיזה אותו עוד יותר.

וחוץ מזה הכל בסדר.

הנה כמה תמונות שצילמתי לפני יום יומיים.