אחרון ודי

זה הולך להיות הפוסט האחרון בנושא הפיטורין שלי, מיד אחרי ששלחתי את המכתב למנהל המתנ"ס החלטתי שמספיק זה מספיק, מה שהיה היה, זה נגמר, צריך ללכת הלאה וזהו.

נמאס לי להתבוסס בעניין הזה.

להפתעתי המנהל התקשר אלי אתמול רגע לפני שעמדתי להיכנס לשיעור במכללה. הסברתי שאני לו שאני לא יכולה לדבר עכשיו וקבענו שנדבר מחר בבוקר ואכן, היום בבוקר שוחחנו בטלפון.

כמו שציפיתי הוא טען שהיא רצתה לפטר אותי עוד לפני ששברתי את הרגל ודווקא התאונה שעברתי עיכבה את פיטורי.

אני חושבת שזו שטות ותירוץ מהתחת, אבל לא התווכחתי, אותי הוא מכיר בקושי חודש ואותה שנים וברור שהוא מגבה אותה, לדעתי הוא יצטער על זה יום אחד, אבל זו כבר לא הבעיה שלי.

עד כמה שאני יכולה לשפוט (וגם לדעת שאר האנשים במשרד) הייתי בסדר גמור וביצעתי את עבודתי כהלכה, אבל לך תוכיח דבר כזה.

אם מישהו מחליט שאתה לא טוב קשה להוכיח את ההיפך ולמה בכלל לבזבז זמן ואנרגיות על ויכוח חסר טעם?

אמרתי לו שלום ותודה שטרח להתקשר וסגרתי את הטלפון, אולי לא בנימוס, יכול להיות שהוא נעלב מהתגובה הקצרה והחדה שלי, אבל מה אכפת לי? שייעלב, אני לא חייבת לו יותר כלום.

רק אחר כך עלה בדעתי שבזמן האחרון אני כבר הבחורה השלישית שעזבה את העבודה הזאת, ושהגברת הצליחה בשנה האחרונה לפטר, או להבריח משם, כבר שלוש מזכירות.

אני לא רוצה ללכלך, אבל יש בה דברים מאוד מוזרים, ההתעסקות האובססיבית שלה בעיצוב המשרד, הזמן שהיא מבזבזת במחשבות איך להגדיל את שטח המשרד שלה, או להעביר אותו למקום טוב יותר, ורק אלוהים יודע כמה זמן עבר עליה במחשבות ובתכנון הוילונות במשרד.

לא אתפלא אם בעוד כמה שנים, ואולי עוד כמה פיטורים, מישהו יתעורר ויבין פתאום שלא יכול להיות שאף בן אדם לא טוב מספיק לעבוד בשבילה?

יכול להיות שטוב שאני כבר לא שם? נדמה לי שכן.

אני עובדת עכשיו על חיפוש עבודה חדשה ועל החלמה ומקווה שכל עכבה לטובה ויום אחד אוכל להיזכר בתקופה הזו בחיוך.