שוב אופטימית

אחרי שדיכאתי אתכם ואת עצמי במשך כמעט שבועיים הגיע הזמן לקצת אופטימיות ובשורות טובות, לא? אז
תהדקו חגורות, רכבת האופטימיות יצאה לדרך.  

אתמול ישבתי כל הבוקר וכתבתי על כל עלילותיי ברמב"ם, שפכתי את ליבי במכתב אשמה מפורט ורהוט וצירפתי אותו למכתב תלונה חריף מאוד להנהלת קופת חולים, מודיעה להם שאין מצב שאני אגיע שוב לרמב"ם, ואני דורשת, כמבוטחת שלהם שמשלמת להם כסף למעלה משלושים שנה, שימצאו לי פתרון אחר כי בעוד שבועיים צריך להוריד לי גבס, להוציא תפרים ולשים גבס חדש, ואני לא מתכוונת לעשות את זה במקום שאין בו כסאות גלגלים זמינים, אין חנייה מסודרת ויש יחס מגעיל ומבזה לחולים.

הג'ינג'י שלח את מכתבי בפקס ועוד באותו יום קיבלתי טלפון מגברת חביבה שאחראית על שירות לקוחות של קופת חולים והיא הודיעה לי בנועם שאוכל להמשיך בטיפול הרפואי שלי במרפאת זבולון. אחרי שוידאתי שהיא לא עובדת עלי ובאמת עונים לי ומוצאים לי בקלות פתרון יעיל ופשוט נגולה אבן מעל ליבי. מרפאת זבולון שבקריות היא בניין מודרני עם שפע חנייה ומעליות ומאחר והיא שייכת לקופת חולים כללית לא צריך להתרוצץ בשביל טופס 17 והתחייבויות שאר מיני בירוקרטיה מבאסת ואפשר להגיע אליה בקלות בלי לחצות את כל הפקקים של חיפה – סוף סוף בשורה טובה.

 

אחר כך באו הורי, נושאים מתנות לשובב את נפשי השפופה. אימא שלי, שתהייה לי בריאה, מכירה אותי טוב וכשרק רמזתי שיש לי רק שתי כותנות בלויות היא רצה לחנויות, פשפשה במדפים, הטרידה זבניות, בצעה מבצעים מלא החופן והגיעה אלי עם כותונת לילה מפנקת וחמודה, פיג'מה סקסית עם מכנסים רחבות מספיק להכניס דרכן את הגבס לתוספת קנתה לי גם חבילה של תחתונים נעימים ורכים ואחרונה חביבה גם חולצה נחמדת, סתם כי היה מבצע והיה לה חבל לא לנצל…

מה עוד צריכה בחורה כדי להתחיל לחייך? מרק של אימא כמובן. אימא הביאה שני סירים והג'ינג'י טוען שמאז ששברתי את הרגל הסבתות לא מפסיקות לבשל בשבילנו והמקרר מתפוצץ משפע אוכל וזה מוכיח שאין רע בלי טוב.

 

כדי להוסיף לי עוד קצת נחת שכנעתי את הג'ינג'י להכין ממרח חצילים עם מיונז מהחצילים שאימא שלו קלתה קילפה ושלחה לנו. הוא קצת חשש אבל בעידודי ובהדרכתי אזר חלציו כגבר, וניגש למשימה – סינן, מעך ותיבל ושוב מעך ולא התאפק והוסיף גם אבוקדו, סתם כי הוא אוהב אבוקדו. יצא קצת מוזר אבל לא רע, למרות המצב אני רווה נחת מבעלי שהפך לעקר בית ומאיים אפילו להתחיל לגהץ.

אולי לא היה שווה לשבור רגל בשביל להכניס אותו למטבח, אבל בכל זאת אני שואבת סיפוק מהעובדה שסוף סוף גם הוא עושה משהו בבית ולא רק מתלונן.

 

והבוקר, אחרי ששוב קיטרתי שהקביים האלה הורסים לי את הגב ואני מרגישה נורא לא יציבה עליהם החלטנו שנחליף אותם בהליכון שיש לו אמנם אפיל של קשישים אבל הוא יציב ובטוח יותר ובגלל שאני פולנייה מטבעי ובמוצאי המשכתי לקטר שאני מפסידה המון לימודים ומה יהיה ואז נזכרתי פתאום (איך יכולתי לשכוח?) שיש בבניין בו אני לומדת מעלית!

עד שנעשיתי נכה בכלל לא התייחסתי אליה ואפילו התפלאתי מי צריך מעלית בבניין בן שלוש קומות בסך הכול?

התשובה היא שנכים צריכים מעלית גם אם זו רק קומה אחת. עכשיו אני מעריכה את החוק שמחייב מקומות ציבוריים לדאוג לרווחתם של נכים גם אם זה יקר ולא אסתטי כי כשאתה מוגבל כמה מדרגות עלובות יכולות לדפוק לך את כל התוכניות בחיים, ומאחר שהמכללה בה אני לומדת מודעת לזכויות הנכים ולרווחתם הם שמו מעליות בכל מקום ויש שירותי נכים (הידיות האלה ליד האסלה הם הצלת נפשות ממש) ולמרות שהמכללה צפופה ודחוסה הם מרשים לאנשים שלא מסוגלים ללכת להכניס מכוניות לשטח הקמפוס ולתפוס חנייה יקרת ערך, וזה יותר ממה שבית חולים רמב"ם מרשה. תודו שזה יפה מאוד מצידם וכל הכבוד להם ולכן, מהשבוע הבא, אני הולכת שוב ללמוד ואם אצליח להחליף את הקביים בהליכון אולי גם אלך, אחרי שיחליפו את סד הגבס במשהו קל יותר, גם לעבודה.

 

אגב, הרגל כבר כמעט לא כואבת, חוץ מדקירות שאפשר לסבול די בקלות באזור התפרים, ואחרי שראיתי בטלוויזיה (פתאום אני צופה המון בטלוויזיה) בן אדם שכריש נגס לו חצי רגל, והוא בכל זאת ממשיך לגלוש בים עם פרוטזה נכנסתי לפרופורציות, הזכרתי לעצמי שעד אמצע פברואר הגבס יהיה רק זיכרון רחוק ואני אחזור לעצמי – בעוד שהרגל הנגוסה לא תצמח לעולם – הפסקתי לרחם על עצמי למרות שהרגל הלא שבורה נורא כואבת מרוב שאני נתמכת עליה, וקופצת עליה, ועמוד השדרה שלי כבר חטף עקמת ומרוב שעמום אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי כי אין לי סבלנות לקרוא, או לראות יותר פרסומות אידיוטיות, ואפילו לרדיו החביב עלי כבר אין לי חשק יותר להקשיב.