סוף שבוע חמים ונעים

איזה סוף שבוע סוער עבר עלי, חבל על הזמן.  כל פעם אני נדהמת מחדש מהבלגנים שמתחוללים סביבי על לא עוול בכפי.

הבעיות החלו עוד ביום חמישי בלילה כשג'ינג'י נעשה לפתע עצבני וסר מזג וכעס נורא סתם על שטויות ואז התברר שיש לו כאבי שיניים כבר כמה ימים.

במקום לטפל הוא בחר להתעלם וסירב בעקשנות לקחת כדור אקמול, מעדיף לסבול כמו גבר כל הלילה. בבוקר התקשרתי למרפאת שיניים וקבעתי לו תור למרות מחאותיו שאני שתלטנית והוא בסדר. על כורחו הוא נגרר ליוקנעם – המלצה של מרפאת השיניים הקבועה שלנו שהייתה עמוסה – וחזר מדוכדך עם חבילה ענקית של אנטיביוטיקה ותור לטיפול בעוד שבוע, ואפילו הודה בחצי פה שצדקתי, יש לו דלקת בשן.

ללילי שלנו שהייתה ברגילה היו צרות אחרות, הספרית שסיפרה אותה עשתה לה פוני בלי רשות, והיא שנאה אותו ונקמה בו עם סיכות ראש תוך קללות וטרוניות על הספרית הרשעה.

בצהרים הגיע החבר של לילי – שיכונה פה דלת – חטף על הראש מלילי כי הוא לא שם לב שהיא הסתפרה ויצא מגדרו לנחם אותה שהפוני שעשתה לה הספרית המרשעת לא כל כך נוראי ודווקא מתאים לה.

בערב אכלנו אצל הורי. אחי לא היה, וגם הג'ינג'י נשאר בבית, אבל היו המון שניצלים טעימים, חבל שצץרץ היה מצונן וחסר תיאבון ובקושי התגבר על חצי שניצל למרות שבדרך כלל הוא טורף ערמות, אבל חוץ מזה הכול היה בסדר.

הייתי בטוחה שתמו כל תלאותיי, מזג האוויר היה נפלא ובבוקר הלכנו, הג'ינג'י ואני, ברגל במסלול הרגיל שלנו. חוץ מהכלב שלנו באה איתנו הכלבה של השכנים ועוד כלב לא מוכר הצטרף בלי הזמנה.

אמנם הלכנו מוקפים כלבים, אבל היה בסדר, ובדרך צילמתי תמונות יפות במטע הפקנים שאנחנו חוצים כל פעם, פגשנו שני סוסים, והג'ינג'י פיצח למעני כמה פקנים טעימים.

אחרי שחזרנו הביתה ג'ינג'י עשה לנו סלט טעים מאוד ונסע למכון ושעה אחר כך הבאתי את צץרץ לצומת עם פליירים, קפצתי להורי להיפרד מאחי שטס היום חזרה לארה"ב, לקחתי קופסא עם שניצלים שאימא שמרה למעני, ושמתי פעמי למכון כשאני מתכוונת לעצור בדרך לחלק פליירים במגרש החנייה מול אלוני אבא, תמיד עוצרים שם מטיילים ואני נוהגת לשים להם פליירים של המכון מתחת למגבים.

עוד לא הספקתי לחלק את הפליירים והנה צץרץ מצלצל, "בואי לקחת אותי, חילקתי הכול."

בקושי עברה שעה והוא כבר חילק את כל הפליירים? לא פלא אחרי שתי שבתות גשומות יחסית היה היום חמים ושמשי והמון אנשים יצאו לטייל.

הגעתי הביתה בלי לעבור כדרכי במכון והתכוננתי לשבת לי בנחת מול המחשב כשלילי הגיעה והפתיעה אותי בדרישה לקבל את הנשק שלה עכשיו.

למרות שהיא ברגילה בבסיס שלה התעקשו שהיא תצא עם הנשק וליתר ביטחון שמנו אותו בכספת הביתית שיש לנו בבית. פעם, מזמן, הג'ינג'י לימד אותי איך לפתוח אותה. זו כספת מיושנת עם גלגל מספרים ועברו שנים מאז שהתעסקתי איתה וכבר שכחתי הכול.

ניסיתי להבין מה הלחץ ואז התברר שהיא ודלת תכננו לחזור עוד הערב להוריו של דלת שגרים ליד באר שבע כי לדלת יש יום הולדת מחר, והוריו ארגנו לכבודו חגיגה משפחתית והזמינו את כל המשפחה, אבל מאחר והיום הייתה פגישת גרעין מאוד חשובה של חברי הגרעין של לילי הם יוכלו לצאת רק אחרי הצהרים, מיד בתום הפגישה, וגם אז הם יאחרו.

את כל זה גיליתי רק ברגע האחרון וכשהתקשרתי אובדת עצות לג'ינג'י הוא היה עסוק עם אנשים ולא היה לו זמן להסביר לי איך פותחים את הכספת ואיפה הפתק עליו רשום הקוד.

אני שונאת קטעים כאלה, לחץ של פגישות וכספות נעולות ותוכניות עם לו"ז צפוף והכול נופל עלי בבת אחת בשבת אחת שהייתה אמורה להיות בהירה וצחה ונעימה…

החלטתי שדבר ראשון אני לוקחת את לילי לפגישה שלה, אבל עד שהגעתי לרחוב שושנים הספקתי לתת נגיחה קטנה ולא מזיקה אך מפחידה למכונית חונה, לריב עם עוגי שהתקשר אלי ברגע לחוץ ולא הבין למה אני עצבנית כזו ונורא נעלב, מפגין פולניות למופת, ולאחר לפגישה, אבל ממש קצת.

אחר כך חזרתי הביתה עצבנית ולחוצה ולחלץ את הנשק בעזרת דלת שגילה סבלנות למופת והתיישב מול הכספת (החבויה בחדר הארונות שלנו אל תגלו לפורצים) עם טלפון ביד אחת ודף הסברים ביד השנייה ושוחח בטלפון עם הג'ינג'י – שזוכר למרבה המזל את הקוד בעל פה.

מרגע זה הכול נעשה הרבה פחות מסובך, כל מה שנשאר לי לעשות זה לתת לדלת את מה שנותר מהשניצלים, ותוך כדי כך להכין ספגטי ורוטב בולונז להאכיל את צץרץ שהתכונן למבחן בתנ"ך על שלושים פרקים מספר מלכים, ואחר כך לארוז את דלת עם כל החפצים של לילי להסיע הכול לרחוב שושנים, לאסוף את לילי, לעצור ליד שירותיים ציבוריים (כל הדרך לשם התווכחנו אם הם יהיו פתוחים או לא, היו פתוחים) כדי שהחיילת שלנו תחליף למדים וככה לא תיאלץ לשלם על הנסיעה, ואחר כך לקנות לצץרץ קולה כי אחרת הוא לא היה מוכן לאכול את הספגטי, ואז להכין קפה לג'ינג'י שחזר עייף ויגע מהמכון וסיפר לי איך חבורה של ילדים ששחקו בחפש את המטמון שבאו לחפש אצלו רמזים ואז התברר שהוא זרק לפח את הפתק של המשחק כי הוא לא ידע שזה רמז ולא סתם ניר ולכן היה עליו לפצות אותם בכפיות דבש. שעה אחר כך חצי מהילדים של אלוני אבא (שהשמועה על איש אחד שנותן לכולם לאכול דבש בכפיות הגיעה לאוזניהם) התנפלו עליו בדרישה שגם הם רוצים….

זהו, זה פחות או יותר כל מה שקרה היום וחשבתי שבזה תמו תלאות סוף השבוע אבל אז לחצתי על שמור והפרק נמחק לי וכשחזרתי למסמך הוורד עליו כתבתי את הפוסט נכבה לי המחשב…

אני אנסה עוד פעם אחת ואם גם זה ישתבש אני מוותרת, יש ימים שבהם שום דבר לא עובד כמו שצריך.