הכול בראש

אחרי שהג'ינג'י החליט סופית שזהו, נגמר לו ממני ומהנישואים שלנו ואנחנו נפרדים שפכתי את מר לבבי לפני חבר וירטואלי שלי שמכיר אותי כבר כמה שנים, ולמרות שהוא צעיר מספיק להיות הבן שלי ואין לי מושג איך הוא נראה, ומעולם לא דברנו בפועל, רק במיילים, הוא מכיר אותי היטב והוא שותף לחיי בשנים האחרונות.

 

הוא כתב לי מכתב מעודד ובו ציין שלדעתו מי שיפסיד מהגירושים יהיה רק בעלי, ושכפי שהוא רואה את הנישואים שלנו אני זו שעושה הכול – מנהלת את כל הבית, מבשלת ומנקה ועושה קניות ולוקחת על עצמי את כל העול של משק הבית, וגם מביאה משכורת סדירה, ותוך כדי כך תומכת בו, מעודדת אותו ומתוזזת על ידיו בשבתות ובחגים, ועל הדרך גם על ידי שאר בני הבית – ואם הוא יתגרש ממני הוא יצטער על כך מרה.

 

הדברים שהוא כתב שינו אצלי משהו בראש ופתאום התמלאתי מרץ וכוח ובטחון עצמי, וגם כעס, כעס על עצמי שלקחתי את עצמי כמובנת מאליה וזלזלתי בלי שום הצדקה בכל היכולות וההישגים שלי.

במקביל למכתב שלו שוחחתי יום קודם עם הדיירת שלנו וסיפרתי לה קצת על עצמי ולתימהוני ראיתי שהיא מתרשמת מאוד מכל מה שעברתי בחיים ודרך העיניים שלה קלטתי שאני שווה ויכולה ולא כל כך חסרת ערך ויכולת כמו שנטיתי לראות את עצמי בשנים האחרונות.

זו אגב בעיה של הרבה נשים בגילי שהשקיעו את רוב מרצן וכוחותיהן בגידול הילדים ובניהול הבית. גם הבעלים וגם הילדים משדרים להן שלהיות עקרת בית זה סתם כזה… משהו חסר ערך ולא חשוב, (וכמובן שלא מתוגמל כספית), אבל ברגע שמאיזה סיבה אין את אימא שתעשה את כל אלפי הדברים הקטנים והמובנים מאליהם וצריך לעשות לבד, או לשלם למישהי שתעשה את זה, פתאום רואים כמה חשוב שיש מישהו שדואג שיהיה תמיד אוכל במקרר, ובגדים נקיים בארון, ושמישהו יזרוק את הפח, וידאג לקנות חומרי ניקוי, וישים לב מתי נגמר החלב וידע איפה מונח כל דבר, ויהיה זמין בכל רגע לנהל את כל הפרטים הקטנים שמהם מורכבים החיים, פרטים שלאף אחד אין סבלנות אליהם, אבל כשהם לא מאורגנים הם יכולים לשבש לגמרי את החיים.

אני בטוחה שאם אסתלק לאי שם אף אחד לא ימות מרעב והבית ימשיך לעמוד על תילו, הם יסתדרו איכשהו, אבל החיים שלהם יהיו הרבה פחות נוחים ומסודרים בלעדי, אני לעומת זאת אסתדר לא רע בלי הבעל והילדים שתלויים כריחיים על צווארי, וממלאים את זמני בהמון עבודה וטרדות, אבל לא מעלים בדעתם שגם לי יש צרכים ורצונות וסדר יום.

הידיעה הזאת מלאה אותי המון כוח ובטחון עצמי ופתאום הפסקתי לפחד, וברגע שהרגשתי בטוחה בעצמי התמלאתי מרץ עצום וכוחות ובסופו של דבר הכול הסתדר, הג'ינג'י נרגע וירד מכל עניין הגירושין ואפילו ניסה בדרכו הגברית המגושמת להיות נחמד.

 

ביום שישי קמתי מוקדם, שלפתי את הג'ינג'י המותש מליל הויכוחים והשיחות שעבר עלינו מהמיטה ודרשתי ממנו להזיז את המכונית שלו כדי שאוכל להגיע בנוחות למקרר שאושפז במוסך ונזקק לניקוי רציני כי בעלי החכם סגר אותו בלי לשים לב שנשפך בתוכו חלב. התוצאה הייתה מרתקת כל ביולוג מתחיל, אבל מסריחה להפליא.

הוא אמנם רטן והתמרד, אבל במקום להתקפל להתנצל ולחפש משהו אחר להעסיק את עצמי (כמו שאני נוהגת בדרך כלל כשהוא מסרב לעזור לי) התעקשתי שאני חייבת לנקות את המקרר כדי שהוא יצבע אותו כי המקרר החלופי של סבתא לא עובד וככה אי אפשר, ואם הוא לא קם אני לא אוכל לשמור על סדר היום שקבעתי ולא אספיק כלום.

הייתי אסרטיבית ותקיפה, וראה זה פלא, ברגע שעמדתי על דעתי הוא נכנע ושיתף פעולה.

גם את הילדים השפטתי לעבוד איתי בניקיון – הייתי צריכה עזרה בפירוק חלונות המטבח הכבדים – ואחרי שהמקרר שלנו נצבע שוב בלבן יפה ובוהק, והמטבח היה נקי ומסודר, והפיצה והבורקס היו מוכנים הלכתי לנוח בלב קל.

גם למחרת היה לנו יום מוצלח מאוד. הילדים (שהם בעצם גברים צעירים וחזקים אך מפונקים מאוד) העבירו בכוחות עצמם את המקרר הצבוע חזרה למטבח ובינתיים אני הייתי עם הג'ינג'י במכון כדי לעזור לו עם קבוצה גדולה שהגיעה בבת אחת.

למרבה המזל הג'ינג'י קיבל התראה מראש והזעיק אותי עם כסאות נוספים כדי שכולם יוכלו לשבת. הם ישבו ושמעו הרצאה מלומדת ואחר כך התנפלו על היערות והדבש ומכרנו המון. עזרתי לו עם העודף וההסברים ואחר כך הספקתי לשוחח איתו עלינו ועל החיים שלנו.

במקום לריב דיברנו ובסופו של דבר הוא הודה שהוא הגזים ושחלק מהבעיות שיש לנו נובעות מהניתוח שלו ומהמצב הכספי ומהחיים בכלל, לא בגללי, ובמקום ללכת לרבנות הלכנו לטיול בעכו.

 

חוץ מזה הספקתי כבר לשלוח קורות חיים למשרה במקום קרוב לבית שלי (שזה משהו נדיר מאוד בקריה שלנו שאין בה עודף של משרות) ולדבר עם הבוס שלי שהיה נחמד מספיק להסכים שברגע שאמצא משהו מתאים אוכל לעזוב גם אם זה יהיה לפני המועד שקבענו כי הוא מבין כמה קשה למצוא עבודה, ועוד בגילי.

לפני הטיול בעכו עוד הספקנו לראות את פסטיבל הפפריקה בחוות התבלינים (שהם סוג של שכנים שלנו) והתרשמנו מאוד, וקיבלנו רעיונות מצוינים איך נעצב וננהל את המכון כשנצליח לעבור סוף סוף למקום נורמאלי.

די הפתעתי את עצמי כשפתאום שפעתי רעיונות ותובנות שלא ידעתי שיש בי בכלל, ועוד יותר הפתעתי את עצמי כשהתעקשתי והצלחתי לחלץ מהתא הקולי של הנייד התשוש שלי הודעה שקיבלתי מהמקום אליו שלחתי קורות חיים וקבעתי מיד ראיון עבודה למרות שאין שום קליטה במוזיאון ששוכן בתוך חומות עכו, אם כי יפה שם מאוד.

 

מאז שהחלטתי להתפטר ולחפש מקום עבודה חדש הכול קורה נורא מהר ובכל זאת אני נשארת לגמרי בשליטה ומרגישה שאני מנהלת את חיי ולא נגררת אחריהם, ובעיקר אני גאה בעצמי ומרוצה שלמרות הגערות והרטינות של הג'ינג'י התעקשתי להמשיך להתעסק עם המחשב ולמדתי לגמרי בכוחות עצמי להקליד מהר ובזריזות הקלדה עיוורת בעשר אצבעות.

הוא תמיד חשב שהגלישה באינטרנט והכתיבה שלי הם בזבוז זמן, אבל מסתבר הוא טעה. היכולות האלו מוסיפות לערכך בשוק העבודה בעיקר כשאת יכולה להגיד בביטחון שאת שולטת במחשב ולא פוחדת מהאינטרנט.

גם הגיל שלי לא מהווה חיסרון כה גדול כמו שחששתי כי אני אמנם לא ילדה חטובה ומתוחת עור, אבל מצד שני אני אדם בוגר ומגובש, גמרתי לגדל ילדים ובניגוד לצעירות ממני אני יכולה לעבוד אחרי הצהרים בלי בעיות ואני לא צריכה לרוץ להוציא ילדים מהגן וזה יתרון חשוב למרות שיש לי שערות שיבה.