frankly my dear i dont give a damn

כל הנשואים, בעיקר הותיקים, בטח יבינו על מה אני מדברת. במשך השנים אתם לומדים על איזה כפתורים ללחוץ כדי להפעיל את בן הזוג שלכם, מה מרגיז את הצד השני, ומה מרגיע, מה ישמח אותו ויעשה לו נעים בגב, ומה מבחינתו זה ייהרג ובל יעבור.

חוץ מכמה מניפולאטורים מתוחכמים ויוצאי דופן רוב האנשים לא ממש מודעים למעשיהם, והרבה פעמים אנחנו עושים את זה אחד לשני בלי להיות להבין לגמרי מה עשינו או למה.

מגרד אז מגרדים, ורק אז חושבים מה עשינו.

 

אצלו זה עניין הכבוד – ומאז שהוא עבר ניתוח זה נעשה חזק עוד יותר – הוא נורא רגיש למה שנראה לו כפגיעה בכבודו ובגבריות שלו, ונורא נורא נעלב אם הוא לא מקבל שבחים על מאמצים והתנהגות טובה, וכמובן שכמו כל אחד כשהוא עייף וחם לו הכול נעשה אצלו נעשה נפיץ עוד יותר, וגם אצלי.

ביום שישי הכול פעל לרעתי – עבדנו נורא קשה והתרוצצנו המון, בעיקר הוא שלקח על עצמו את העזרה לפועלים שבאו להתקין, וגם אחרי שהם הלכו הוא נורא התאמץ ועזר לי לנקות והעמיד את עצמו לרשותי, ואפילו שטף את המדרגות.

בטח תשאלו אז מה? אבל ככה הוא תופס את זה, הניקיון בבית זה התיק שלי ואם הוא עוזר לי מגיע לו פרס ותודות ושבחים, ואפילו צל"ש. ברור שזה אידיוטי כי הבית של שנינו ושנינו גרים בו, אבל לדעתו כמו שהוא אחראי על טיפול ברכבים ובגינה אני אחראית על ניקיון ובישול, ככה זה ודי.

אז הוא באמת עשה מאמץ והיה נחמד וחרוץ ויעיל, ובסוף, במקום להגיד לו תודה, אני מתעצבנת שהוא אוכל בצל במיטה, וכמובן שהוא שולף ישר את נשק יום הדין שלו – גירושים!

ובאמת, פעם זה היה מאוד מלחיץ ומבהיל אותי, וגורם לי מיד להתנצל ולפייס אותו, אבל מה שהוא לא יודע זה שלאחרונה הרעיון הזה של חיים בלעדיו נראה לי פחות מבעית, אפילו מפתה לפעמים.

אז הוא נעלב ולוחץ על הכפתור המוכר ולא קורה כלום, אני מגיבה באדישות ואימא שלו אומרת לו להפסיק להיות דביל ולחזור הביתה ולהתפייס עם אשתו כי אין לה כוח לשטויות שלו, ואז הוא מתעצבן ומתחיל להכות בכפתור המקולקל עוד יותר חזק ונוסע להורי לספר להם שהוא רוצה להתגרש. הוא כועס ופגוע, משתולל ומאיים, נלחץ ומתעצבן וכמעט בוכה ולא מבין למה כולם מסתכלים עליו בתמיהה ולא מבינים מה קורה לו והוא מרגיש אידיוט מושלם וחוזר הביתה עם זנב בין הרגלים ומבין פתאום שאין לו אף אחד בעולם כולו חוץ מהסחבה הבלה הזו שהוא התרגל לבעוט בה כל החיים, שרק האישה מבינה אותו, אבל פתאום גם לה לא ממש אכפת ממנו, ופתאום הוא זה שמתחיל לפחד.

מתי קלטתי את זה? רק אתמול כשקפצתי בצהרים עם צץרץ להורי. שוחחנו על העניין והם – שמעולם לא סיפרתי להם על המריבות שלי איתו – הביעו את השתוממותם ושאלו מה קרה לו פתאום? צץרץ העיר לתומו שזו לא פעם ראשונה שהוא מדבר על גירושים, רק שהפעם הוא גם שיתף אותם בעוד שאני תמיד שמרתי את כל הבעיות האלו בבית, כי למה להדאיג אותם, ומה זה יעזור?

וחוץ מזה הרי הם אף פעם לא רצו שאני אתחתן איתו, הם תמיד חשבו שהוא לא מתאים לי (וכנראה שבצדק) וידעתי שאם אני אספר להם איך אני באמת חיה איתו הם יגידו לי – אמרנו לך!

אולי זו טיפשות, אבל אני מעדיפה מריבות לוהטות עם הרומני העצבני שלי מאשר לשמוע מהורי תוכחות פולניות קפואות בסגנון – אמרנו לך.

פעם עוד הייתי שופכת את הלב לפני אימא שלו שתמיד סיפרה לי על הצרות שאבא שלו ז"ל היה עושה לה (ותאמינו לי שליד אבא שלו הוא עוד בסדר) עד שיום אחד נמאס לה והיא שאלה אותי בכעס למה אני בכלל מספרת לה את הדברים האלו? זה היה כמו דלי מים קרים על הראש, מאז הפסקתי לספר לה, שלא תעשה לי טובות, אני מנומסת אליה מאוד, אבל מקפידה לדבר איתה כמה שפחות ולגלות לה מעט ככל האפשר.

 

אם חושבים על הנישואים שלנו מבינים כמה זה עצוב, שנינו אנשים לא כל כך חברותיים, די בודדים בעצם, אין לנו ידידי נפש וגם מעט חברים, יש לנו רק אחד את השני, ובמקום להישען זה על זה אנחנו רבים.

פשוט עצוב.

אתמול בבוקר הוא הודיע לי במין דווקאיות כזו שהוא לא רוצה לפתוח את המכון ולא אכפת לו יותר מכלום (לי הוא נשמע כמו ילד רגזן שמנסה לקבל צומי בכוח) ואפילו איים שימכור את המכוורת ודי, ולאכזבתו גילה עוד כפתור מקולקל שלא פעל כמו תמיד כי במקום  לפייס אותו, ולהפציר בו לשנות את דעתו אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה, לדעתי הוא טועה ומיד התארגנתי בזריזות ונסעתי למכון לפתוח אותו לבד. לא ממש הופתעתי כשהוא הגיע לשם כמה דקות אחרי, ידעתי שהוא יעשה את זה בסוף, הרי אני מכירה אותו.

בלי לדבר הרבה התחלנו לנקות ולסדר, וסוף סוף הוא עשה מעשה והחליף את השולחן כמו שתכננו הרבה זמן, ואני ניקיתי את מדף הליקרים שהיה ממש מטונף, וכמובן ששוב הוא נהם עלי שאני איטית מידי, ושאזדרז, ולא שם לב כמה אני עייפה ומותשת, וכמה קשה לי – או שכן שם לב ופשוט לא היה לו אכפת – והיה מגעיל ונבזי כמו שרק הוא יודע.

אני לא יודעת איך הוא לא שם לב שהוא תמיד מעליב ותוקפני פי אלף יותר ממני, (בטח שיותר ממה שהייתי אתמול עם הבצל האידיוטי הזה), אבל כמובן שלו מותר, ככה הוא התרגל כי שנים שתקתי וויתרתי ולא עשיתי סקנדל מהפעם הראשונה שהוא פתח עלי את הפה.

מההתחלה סלחתי לו בלי שהוא יתנצל, מוצאת לו תירוצים במקום לעמוד על שלי ולהביע את מה שאני באמת מרגישה, ורק עכשיו אני מבינה כמה טעיתי ושגיתי כבר בהתחלה.

זה באמת נכון מה שאימא שלו תמיד אומרת – את אשמה! (המוטו הקבוע אצלה בשיחות איתי), כי כן, אני אשמה שהייתי תמיד סלחנית ומבינה, ושמחלתי על כבודי כי לא היה נאה לי להתחשבן איתו על כל מילה.

רק עכשיו, כשאין לי יותר כבוד וגם לא נעורים וכוח אני מבינה את הטעות שלי. עכשיו, אחרי ששנים שתקתי, כבר אין לי זכות לפתוח את הפה כי מי יקשיב לי? כיום אני רק סמרטוט רצפה מובן מאליו, אסקופה נדרסת וקשישה שלא תחסר לאיש.

מה שנשאר לי זה להמשיך ולשתוק, להבליג ולחשוב במרירות על שלושים השנה שביליתי במחיצתו. באוקטובר ימלאו לנישואים שלנו 29 שנים וגם הפעם לא אקבל מתנה, או אפילו פרח קטן, ואני כל כך עייפה ומובסת שאפילו לבכות על הזמן שעבר אין לי כוח.

וחוץ מזה מה זה יעזור אם אבכה? הרי אני אשמה, אשמה ששתקתי וויתרתי וסלחתי ולא עמדתי על זה שגם לי מגיע, שגם הרצון שלי נחשב, וגם לי יש זכויות, ושאני לא צריכה בגילי, ואחרי כל השנים הקשות הללו להתכווץ מבושה כי אנחנו מוציאים כמעט 200 ₪ על האינטרנט שלך! (איזה בוז וזלזול יש בקול שלו כשהוא אומר את זה, צריך לשמוע כדי להבין) למרות שגם הוא נהנה ממנו, ולהרגיש אשמה שאני קונה יותר מידי אוכל ואני לא עקרת בית טובה מספיק, ועוד ועוד ועוד עלבונות קטנים ונבזיים שבמשך השנים הצטברו להר גדול ששום דבר כבר לא יוכל לסלק.

ומפה אני קוראת לכן בנות יקרות שמתחילות במסע הארוך והמעייף הזה של חיים עם גבר – תתחילי בזה מהיום הראשון, מההתחלה תהיי נסיכה מפונקת, וכלבה עקשנית, וקלפטע מהגיהינום, תעשי סקנדלים ומהומות על כל עקימת פה שלו, אל תתביישי ותדרשי בעקשנות שהוא ייקח על עצמו את נטל הטיפול בבית שלכם בדיוק כמוך, ואם הוא יעז אפילו פעם אחת להגיד שהוא עוזר לך תצרחי ותצעקי עד שהתקרה תתרומם.

כן, אני יודעת שזה מעייף, ולמי יש כוח, ואת לא רוצה להיות מרשעת, אבל אם לא תהיי כזו עכשיו כשאת יפה וחזקה ונחשקת אז כשתהיי מבוגרת ועייפה ופחות יפה ופחות חזקה תצטערי על זה מרות, כי רוב הגברים הם עצלנים ונצלנים, ואם לא תהיי קשה ותקיפה איתם עכשיו, כשיש לך עוד השפעה וכוחות, אבוד לך.

תזכרי תמיד – גברים הם כמו בנק, הם יתנו לך ויחזרו אחריך רק כשאת לא רוצה ולא זקוקה לטובות שלהם. כשאת על הקרשים ואת כן צריכה את התמיכה והעזרה שלהם תקבלי כתף קרה. כמו בנקים הם תמיד ינסו לדפוק אותך ולנצל אותך ברגעי החולשה שלך. תמיד צריך לבדוק אותם טוב טוב, לחשוד בהם יום ולילה, לא לחתום בלי לקרוא את כל האותיות הקטנות ולעולם לא לתת בהם אימון, אף פעם לא, לא בבנקים ולא בגברים, וגם לא בחברות אשראי ובחברות סלולאר, פשוט לא.

טוב בשבילי זה כבר מאוחר מידי, עבר זמני ובטל קורבני. לצעוק ולכעוס ולהגיד לו מה דעתי לא היה לי כוח, הייתי עייפה מידי (ואחר כך התברר שאני גם חולה ויש לי חום) ולכן נשאר לי רק נשק אחד, לשתוק שתיקה פולנית קרה ורועמת.

בזה אני ממש טובה ולכן לא עניתי לו, התעלמתי והמשכתי בעבודה שלי שותקת בקרירות ומפגינה אדישות. ואולי בגלל שבאמת חשתי אדישות, וזו לא הייתה העמדת פנים כמו בעבר הוא נבהל פתאום, או שאולי הבין סוף סוף שהפעם הוא עבר את הגבול, שמרוב מהלומות על אותו כפתור הוא פשוט שבר אותו, הוא ניסה פתאום להיות נחמד ונעים, והיחס שלו נעשה לפתע מנומס ומלא התחשבות כאילו לא קרה כלום ומה שהיה קודם נמחק באורח פלא.

זה לא עזר לו, אני נשארתי קרה ואדישה למרות שהוא המשיך בקו הזה, ומכיוון שבאמת באו אנשים ומכרנו קצת ופתאום היה לו כסף ביד גם מצב רוחו השתפר, והוא חזר להיות נורמאלי כמו פעם, ובטח קיווה שגם אני אחזור לעצמי הרגיל והשפוי.

הבוקר הוא אפילו הביא לי קפה ועוגה למיטה והכול היה כאילו רגיל, הוא בטח חושב שזהו המשבר עבר, אבל מה שהוא עוד לא הפנים זה שיש דברים שאי אפשר לתקן, שיש נזקים שמצטברים ומצטברים עד שפתאום נגמר, פתאום זה טוטאל לוס, וכמה שנתחרט ונרצה לתקן זה לא ילך כי את הנעשה אי אפשר להשיב.

האמת שזו לא פעם ראשונה שזה קורה, כבר היו לנו כמה פעמים שעמדנו על הסף וברגע האחרון צעדנו צעד אחד אחורה והתעשתנו, אבל אז היו ילדים בבית, ומשכנתות, וחובות, ואחרי הכול שנינו אנשים אחראיים ומחונכים וגם  היו לנו אז יותר כוחות להמשיך לסחוב, אבל היום הילדים כבר כמעט פרחו מהקן, ובקרוב תיגמר המשכנתא הגדולה, וגם הכוחות הולכים ואוזלים… אולי נסחוב עוד שנתיים, עד שהקטן יתגייס, אבל כבר רואים את תחתית החבית ושנינו מרגישים שמשהו שעבד כל כך הרבה שנים בעיקר בגלל שהיה לי חשוב ואכפת, ויש לי חוש חובה מפותח וכתפיים רחבות ותחושה חזקה שיש דברים שאסור לעשות למשפחה עם ילדים, משהו שהחזקתי בכוח העקשנות שלי, ותחושת החובה (ואולי הפחד שלי מעצמאות) המשהו הזה פשוט לא עובד יותר.

ופתאום אני מבינה, לראשונה בחיי אני באמת מבינה מה הרגיש רט בטלר כשאמר לסקלרט frankly my dear i dont give a damn