על הדבש ועל העוקץ

מאז ומתמיד התעסק הג'ינג'י בגידול כוורות. הוא ירש את התחביב הזה מאבא שלו שהחל לגדל כוורות עוד ברומנייה. האגדה המשפחתית מספרת שאביו קנה כוורת בכסף שנועד לקניית עגלה לג'ינג'י התינוק וככה הדביק את בנו הבכור – שגדל להיות הג'ינג'י שלי – בשיגעון הזה.

כשפגשתי את הג'ינג'י לראשונה הוא מכר דבש לנוסעים בהסעה של הטכניון, לפגישה הראשונה שלנו הוא אחר כי היה עסוק בעבודה בכוורת ולראשונה פגשתי בהוריו כשבאתי לעזור להם ברדייה. בהתחלה העיסוק בכוורות נראה לי אקזוטי, אבל עם הזמן התרגלתי. להיות אשתו של כוורן זה עיסוק שיש לו יתרונות וחסרונות. ראשית, תמיד יש לנו דבש בבית ואף פעם אין לנו בעיה מה להביא מתנה בראש השנה.

שנית, באביב הוא תמיד עסוק נורא ואני יכולה לעשות אז כל מה שעולה על רוחי – לקחת מאהב, לעשות ניתוח פלסטי, לצבוע את שערי בירוק, או לברוח עם קרקס לדרום אמריקה – לא משנה מה אעולל, באביב הג'ינג'י עסוק ועייף מכדי לשים לזה לב.

החסרונות הם לצערי נוכחות של דבורים במקומות מפתיעים מאוד בבית כמו למשל בגופייה שלבשתי בשבוע שעבר, לוקחת אותה לתומי מחדר הארונות וחוטפת פתאום עקיצה בצוואר. וזו רק העקיצה האחרונה שחטפתי, אבל היו גם אחרות, חלק רגילות שכבר שכחתי וחלק כואבות ומטרידות מאוד.

זכורה לרעה אחת העקיצות הראשונות שקיבלתי, זה קרה בסוכות עוד לפני שהתחתנו, יום לפני שיצאנו לטיול של שבוע שלם בסיני עם חברים. הדבורה הסתערה על פרק היד שלי ועקצה אותי בווריד, עקיצה שגרמה לכף ידי להתנפח בצורה נוראית.

אף פעם לא אשכח את הטיול הזה גם בגלל שרוב הזמן היד שלי היוותה אטרקציה לשאר חברי הטיול מפני שכל אצבע נראתה כמו נקניקיה, וגם בגלל שלא התרחצתי לראשונה בחיי שבוע שלם.

טוב, זה היה באמת מזמן, כשיכולת לטייל בסיני בלי להציג קודם ויזה בגבול. מאז עברו שנים רבות שכולן גדושות חוויות שקשורות לדבש ולכוורות.

לפני ששכרנו מכון דבש שמרנו את הדבש בבית ותמיד היו לי במרפסת כמה חביות מלאות דבש וכבר התרגלתי לכך שמידי פעם המטבח שלי מופקע ממני לטובת ענייני הכוורת.

דבוראי הוא בעצם חקלאי וכמו כל חקלאי הוא תלוי במזג האוויר ומתנהל לפי עונות השנה ואין לו רשות לצאת לחופש כשמתחשק לו כי גם הדבורים לא יוצאות לחופש. הבצורת מדאיגה אותנו לא רק בגלל מפלס הכינרת אלא בגלל שבלי פריחה אין דבש ואם חלילה יורד גשם או אלוהים ישמור ברד אחרי שההדרים פרחו הג'ינג'י הולך עצוב שבוע שלם.

לאחרונה מאז החליט הג'ינג'י להגשים את עצמו לעזוב את העבודה במשרד ולהתפרנס מהכוורות אין לנו שבתות ואין חגים, כל המשפחה מגויסת לעבודה במכון הדבש ועסקי המכוורת קודמים לכל דבר אחר.

מצד אחד אני שמחה שהוא עובד בעבודה שהוא אוהב ורוצה שיהיה מאושר ומסופק, אבל מצד שני לא נעים לחטוף עקיצות, לעמוד שעות ולרדות דבש דווקא בעונה הכי יפה בשנה כשכולם מטיילים ונהנים והכי אני שונאת להתווכח עם הילדים ולעמוד על כך שיואילו לעזור (וכשאני אומרת ילדים נא לזכור שבעצם מדובר בשני גברים מגודלים וחזקים אך בטלנים) לאבא בהעברת הכוורות ממקום למקום, בהכנת סירופ (הדבורים ניזונות מסירופ של מים וסוכר במקום הדבש שנילקח מהן) ובחלוקתו, בניקוי ארגזי הכוורת, חידוש מסגרות, צביעה ושאר מלאכות תחזוקה שהם לא מחבבים.

חוץ מזה יש את המחלות של הדבורים שמציקות מאוד לדבוראים וצריך להילחם בהן כל הזמן, כאילו שלא די לנו במחלות שלנו… עזבו אין לי כוח להיכנס בכלל לעניין המעיק הזה.

כל שבת הג'ינג'י מבלה במכון, מוכר דבש, ואילו אני מתפקדת כעוזרת שלו, דוברת, נהגת מזכירה ושאר עבודות, ובין לבין גם מנסה לנוח קצת כי בכל זאת שבת היום.

לפעמים מתסכל אותי לראות את כל עם ישראל מטייל ונהנה בשבת בעוד אנחנו עובדים, אבל לפעמים יש קטעים מצחיקים, כמו הגבר הזה שנכנס אלינו בשבת שעברה עם כל הילדים שלו ודרש לדעת איפה היער ומה הפעילות המתרחשת בו.

מופתעים מאוד שאלנו אותו למה הוא חושב שיש פה יער, והוא השיב בתמימות שמאחר וכתוב בשלטים שלנו 'יערת הדבש' הוא הסיק שיש פה יער.

כשעובדים במכירה אפשר ללמוד הרבה על בני אדם ולפתח תיעוב רציני לעם ישראל המטייל שאוהב לבוא לאזור שלנו, לראות כלניות, רקפות וירוק בעיניים, ותוך כדי כך לחסום את הכבישים, לעשות פקקי תנועה איומים, ללכת לאיבוד על ימין ועל שמאל ולהשאיר לכלוך מגוון מכל הבא ליד.

הכי מצחיקים הם האנשים שבעצם לא אוהבים דבש ובכל זאת חייבים להיכנס, לטעום מכל הצנצנות בפינת הטעימה שלנו, להצהיר חזור והצהר שהם בעצם לא אוהבים דבש, שהם אף פעם לא נוגעים בדבש, שדבש לא טעים להם, ואחרי שגמרו למלא כרסם בדבש להסתלק בלי לקנות כלום כמובן, כי הם הרי לא אוהבים דבש, רק אחרי שחיסלו כמות נכבדת של דבש.

הגדילה לעשות גברת אחת שאחרי שטעמה טעום וחזור לפחות שלוש פעמים מכל צנצנת עיוותה במיאוס את פניה, פסקה שהדבש שלנו מתוק מידי ויצאה כלעומת שבאה.