על הפנים

בחורף האחרון התחלתי לסבול מכאבים. זה התחיל בשפעת שלא נגמרה וגם אחרי שהתאוששתי ממנה בקושי המשכתי להרגיש חלשה ועייפה כל הזמן.

סבלתי מכאבים בברכיים ואחר כך בידיים. הן התחילו להתנפח והייתי על הפנים. לא היה לי תיאבון לאכול (ואצלי זה באמת דבר יוצא דופן) ופשוט הרגשתי נורא.

בסוף נשברתי ובחוסר רצון הלכתי לרופא שמיד אמר לי שזה נראה כמו דלקת פרקים ואני צריכה ראומטלוג. הייתי אצל אחד, ואחר כך אצל שני, לחוות דעת שנייה, וגם עשיתי בדיקות…

בדיוק אז הג'ינג'י גם היה צריך לעבור ניתוח… היה לנו אביב לא נחמד ורצוף דאגות וריצות בין רופאים.

לצערי זה עדיין לא נגמר. כל הזמן תרופות ובדיקות ומעקבים, ופתאום יש איזו בעיה בירוקרטית והתוצאות של הבדיקות שלי לא הגיעו… כל מיני שיבושים קטנים שכל אחד מהם לחוד הוא לא נורא, אבל ההצטברות של הכול ביחד מטריפה את דעתי.

מה שהכי גרוע מבחינתי זה השינוי הגופני הגדול שחל בי גם מבחוץ וגם מבפנים. בגלל הקורטיזון שאני לוקחת (פרידינזון אם זה אומר משהו למישהו) עליתי במשקל והתרחבתי בצורה גועלית שממש מדכאת אותי, ומה שגרוע יותר זה שפשוט אין לי כוח.

פעם יכולתי להתרוצץ יום שלם ואהבתי ללכת ברגל, וכיום פשוט אין לי די כוח וזה מדכא אותי בצורה איומה.

היום הלכתי ברגל לספרייה – מה שפעם היה בשבילי טיול נחמד וקליל – וכיום כמעט התפגרתי בדרך, ובמקום ליהנות ממזג האוויר הנחמד, מהאוויר הצלול, השמים הרחוצים והתחלת הפריחה שקעתי במחשבות קודרות על העתיד.

מדובר במחלה כרונית שלא נרפאים ממנה וכל הזמן אצטרך לקחת תרופות ולעשות כל הזמן בדיקות דם ולהתעסק עם העניין המאוס הזה כל ימי חיי. לאחרונה אני מתקשה בפעולות הכי פשוטות שפעם בקושי חשבתי עליהן ולא נראה שמישהו מבין בכלל כמה אני עייפה כל הזמן וכמה קשה לי.

חוץ מזה יש גם בעיות כספיות – טוב, זה לא חדש, אף פעם אין די כסף – הג'ינג'י שוב רב עם עוגי שברח שוב מהבית לחבר…

לא סתם כותרת הפרק הזה היא על הפנים כי זה תיאור מדויק של המצב.

לפחות לילי חזרה הביתה לסוף שבוע והיא תקבל רגילה בשבוע הבא. מחר אנחנו לא פותחים את מכון הדבש כי עושים שיפוצים בכביש ופשוט אי אפשר להגיע אלינו, ולכן השבת הזו, לראשונה מזה שנתיים, תהיה לנו שבת חופשית.

אם ארגיש טוב אולי נלך לטייל, כל כך יפה אצלנו אחרי הגשם ובילוי משותף בטח ישפר את מצב רוחי.

שבת שלום.