פוסט קיטורים

עוגי משגע אותנו, הבן אדם הוא כמו שבשבת, קודם
עושה, אחר כך חושב. את האופניים החשמליות שהוא קנה בתל אביב הוא מכר בחצי מחיר, הפסיד עליהם כסף וגם היו בעיות ואי נעימות כי הוא השאיר בתל אביב את הקבלה על האופניים והבחור שקנה אותן התעקש לקבל את הקבלה או שהוא מחזיר אותן. לקח זמן ועצבים עד שהקבלה נמצאה בדירה בתל אביב ונשלחה אליו בווטסאפ. כל התנהלות עם הבחור הזה מלווה בכעסים ובמתח ובבלגנים.

הוא שכר דירה, תיזז את ג'ינג'י לעזור לו להביא
לשם ספה, אחר כך, עוד לפני שהתחיל לגור שם באמת הוא שינה את דעתו והחליט שלא, הוא יורד לים המלח לעבוד שם במלון.

צריך להחזיר את הספה ולקחת חזרה את הצ'קים
ולבטל את החוזה, צריך לעזור לו לארוז לנסיעה. בחור בן עשרים ושש, לא יודע לארוז
מזוודה, זורק הכל פנימה בבלגן אחד גדול ומתפלא שאין לו מקום במזוודה ענקית.

כסף לנסיעה שוב אין לו, צריך לעשות שמיניות
באוויר ולארגן לו כסף, כל יום הוא לוקח מאיתנו איזה מאה, חמישים ₪ ואף פעם אין לו
גרוש על התחת. המון כסף הולך על עישון ואני לא יודעת על מה עוד, וכל הזמן מגיעים אליו
חשבונות על כספים שהוא חייב לפה ולשם.

אני כבר לא פותחת את המכתבים שהוא מקבל, זה
מדכא אותי. אני מקווה שבסוף השבוע הוא יקבל משכורת על החודש בו עבד במסעדה, וכמובן
שאני אצטרך ללכת לקחת את הצ'ק (נקווה שלא יעשו לי בעיות ויטרטרו אותי) ולהפקיד
אותו בחשבון שלו כי הוא כבר יהיה בים המלח, אלא אם כן הוא יחזור בינתיים.

עליו אני מאמינה הכל.

חוץ מזה המצב לא משהו. חמותי שוב בילתה שבוע
בבית החולים, וכמובן שהיו ריצות ונסיעות ולקחת ולהחזיר והיא כל הזמן מתלוננת
ומדוכאת ואומללה. בבית החולים לא מצליחים לפתור לה את הבעיה והיא סובלת ואין
פתרון.

אנחנו עובדים נורא קשה והכסף אף פעם לא מספיק
לכלום, ובשבוע הבא חוזר צץרץ הביתה. שוב יהיו בלגנים ורעש. אולי זה בגלל שחם כל כך
אבל אני מרגישה שאני עובדת פול גז בניוטרל, עייפה כל הזמן ואין לי סבלנות לשום דבר
ולאף אחד.