מיד אחרי הפסח עוגי חזר הביתה והצהיר שהוא לתל
אביב לא חוזר יותר בחיים כי רע לו שם והמקום הזה עושה לו לא טוב.
בהתחלה כולנו כעסנו עליו מאוד, הוא עשה לנו כזה
בלגן עם המעבר שלו לתל אביב, התפטר בצורה די מכוערת ולא אחראית מרמב"ם, והסתלק משאיר לי לאסוף את כל הבלגן בחדר השכור שלו ולארוז את כל הבגדים והחפצים שלו. כדי להתארגן בתל אביב הוא לקח
מאיתנו הלוואה של שלושת אלפים ₪ כדי לשלם שכר דירה לשלושה חודשים מראש, ועוד הלוואה
של אלף ₪ מהורי כדי שיהיה לו לחיות עד שהוא יקבל משכורת, ועוד לפני שהמשכורת
המיוחלת הגיעה הוא כבר חזר הביתה. אם השותפים שלו לדירה לא ימצאו מישהו שיחליף אותו וישלם עבורו הכסף הזה ילך לאיבוד. כשהוא עזב הוא השאיר בתל אביב את רוב החפצים שלו ולקח רק קצת
בגדים ואת האופניים החשמליות שהספיק לקנות בתשלומים, ונעלב נורא כששאלנו מאיפה
יחזיר לנו את הכסף שהלווה. הוא סמך על מענק השחרור שלו מהצבא אבל מעשה שטן הוא שוב
איבד את תעודת הזהות שלו ובלי תעודת זהות הבנק לא הסכים לתת לו את הכסף. שוב הייתי
צריכה להלוות לו כסף לנסוע למשרד הפנים ולשלם שם כדי לקבל את התעודה ועל הדרך
לקנות לו כפכפים כי הוא איבד אחד מהם. רק בשבוע הבא הוא יוכל לאסוף את תעודת הזהות
ואז לקבל את הכסף שנחוץ לנו מאוד. היינו זקוקים לכסף לשלם חוב שמאוד העיק עלינו ובלית ברירה הלוונו אותו מחמותי, אני מאוד מקווה שהוא יקבל סוף סוף הכסף הזה ונוכל להחזיר לה את החוב כי אני שונאת להיות חייבת.
לעוגי כנראה שחובות פחות מפריעים כי הוא אוסף מהם מלא חופניים, לפחות הוא מצא מיד עבודה באיזה מסעדה והוא עובד
שם המון שעות כי יש לו כאמור המון חובות, לנו ולבנק ולבחור שהוא קנה ממנו את האופניים.
השבוע מלאו לו 26 והוא בילה את כל היום הזה בעבודה ולא הלך לחגוג עם חברים בטענה
שהוא עייף ואין לו כסף. פעם ראשונה שהוא נותן לסיבות הללו להפריע לו לחגוג, אולי הוא מתבגר סוף סוף?
לצערי חמותי שוב התאשפזה. לקחתי אותה לבית
חולים כרמל ביום שני בבוקר, חניתי במקום אסור וחטפתי קנס, וביום חמישי אחרי
הצהריים שחררנו אותה מבית החולים. אני מרגישה שכל השבוע אני מתרוצצת ופותרת בעיות
לחמותי ולעוגי ומתעסקת כל הזמן בעניינים שלהם, מסיעה ומחזירה, מייעצת ובעיקר דואגת.
למרבה השמחה העיניים של ג'ינג'י החלימו כמעט
לגמרי והוא שוב רואה די טוב (צריך כנראה משקפים לקריאה מקרוב אבל בגילו זה לגמרי
נורמאלי) ותודה לאל אני כבר לא צריכה להסיע אותו יותר ממקום למקום, רק להשגיח שהוא
ועוגי לא יריבו ולאסוף ולחפש כל הזמן את הדברים של עוגי שיש לו כישרון מיוחד לאבד
את החפצים שלו ולבזבז את הכסף שאין לו.
הכל דבש 
קשה להיות הורה, ועוד יותר לילד ש’לוקח’ את הזמן שלו. אבל אני חושבת שכבר יש ’סימני נפט’ אצל עוגי, כמו שציינת בעצמך (זוכרת גם את העובדה שהוא התקשה להחזיק מעמד בעבודה בעבר), ויש לקוות שבסוף הוא יתבגר. ברור שנוח לו שאתם תמיד שם בשבילו, אבל ככה זה הורים: הם שם בעיקר כשיש בעיות וקשיים
אהבתיאהבתי
אצל עוגי יש בעיה רצינית של קשב וריכוז ואנשים שסובלים מהבעיה הזו נוטים להיות אמפולסיביים ולאבד כל הזמן חפצים, צריך המון סבלנות לחיות איתו
אהבתיאהבתי
וואו לא קל. אני מבין שאם אימצתם ילד כשהיה קטן הוא הולך איתכם לכל החיים וזה ודאי לא קל כלכלית והוא חייב להבין את זה.
אהבתיאהבתי
הוא מבין וככל שהוא מתבגר יותר ככה הוא מבין יותר וזה מדכא אותו יותר.
אהבתיאהבתי
(לא קשור לפוסט אבל אולי יעניין אותך)
<a href=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4799991,00.htmlhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4799991,00.html</div>
אהבתיאהבתי
סיפור מדהים! כל הכבוד לבחור שטיפל כל כך יפה בכוורת המאולתרת. אגב גם בעלי כמו כל הדבוראים הרציניים עובד בלי כפפות. אי אפשר להתעסק עם דבורים כשיש לך כפפות מגושמות על הידיים.
אהבתיאהבתי
אחותי הקטנה שיש לה גם הפרעות קשב וריכוז בערך בגיל של עוגי (טוב היא בת 25 וקצת)
היא עדיין לא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, לא יודעת אם היא רוצה ללמוד ואם כן מה היא רוצה ללמוד
הדבר היחיד שקבוע אצלה בחיים זה הבנזוג שלה, שלפני כמה חודשים הם עברו לגור ביחד ביחידת דיור שהם שוכרים יחד במושב
והיא עובדת, למרות שהיא כן החליפה עבודות בשנים האחרונות, היא כמעט לא יושבת בבית מעדיפה לחסוך כסף בשביל לממן את האורח חיים שלה שהוא לא זול בכלל (איפור, קוסמטיקאית, טיולים לחו"ל, שיער וכו’).
וזה לגיטימי לגמרי
ההורים שלי דואגים שהיא תישאר במקום הזה כל החיים שלה
זאת אומרת כבר לא מספיק להם שהיא עובדת, הם רוצים לדעת מה היא רוצה לעשות עם עצמה (חוץ מלהתחתן ולהביא ילדים בשלב מסויים).
ואני לא מתערבת כי לפחות היא למדה ממני ומאחי להתנהל יותר טוב מאתנו עם הכסף שלה.
אהבתיאהבתי
אחי שגם לו יש הפרעות ריכוז וקשב מנסה לדבר עם אחותי על לימודים כי הוא התחיל מאוחר והוא יודע כמה זה קשה וכמה זה מעכב התקדמות בחיים.
אני מעדיפה לא להתערב, אחותי יודעת להבשיל לבד ברגע שהיא תחליט משהו שום דבר ואף אחד לא יעצור אותה
אגב, גם במקרה של אחי וגם במקרה של אחותי הם תמיד החזיקו בעבודות קבועות, גם אם אלה לא היו עבודות מי יודע מה שוות
העיקר לעבוד במקום כלשהו לצבור ניסיון להכיר אנשים ולהתקדם משם
אני גם חושבת שזה גם מאוד קשור לחברים ולסביבה קרובה. אחי למשל התחיל ללמוד אחרי שכל החברים שלו נכנסו למסלול של לימודים
לעומת זאת כמעט כל החברות של אחותי לומדות והיא עדיין לא
אז זה מאוד תלוי אם יש או אין השפעה חברתית
נראה לי לפחות מדברים שכתבת שקשה לעוגי לקחת אחריות על דברים בחיים שלו. דברים שלפני כן אתם הייתם אחראיים עליהם. זה חלק מהעניין של להתבגר ולהבין שהחיים הם כאלה וצריך לקחת אחריות על המעשים שלנו.
לא קל לכם… אני בטוחה… מקווה שזה ישתפר
חפרתי 😦
אהבתיאהבתי
גם לאחיך ואחותך יש בעיה עם איבוד חפצים ומסמכים כל הזמן?
אין לנו דרישות ממנו שילמד כי זה גדול עליו אבל לפחות שיפסיק לאבד תעודות זהות כל הזמן, לשבור טלפונים ניידים ולשכוח את הדברים שלו בכל מקום.
אהבתיאהבתי
לא ממש… דווקא בחלק הזה הם דיי אחראיים
אבל לכל אחד יש את השגעונות שלו
אני חושבת שלקח להם גם זמן להבין שאם הם מאבדים משהו זה עולה להם כסף
לוקח זמן לפתח את המודעות הזאת
למשל כל עוד אחותי גרה אצל ההורים שלי ועל חשבונם, היא לא הייתה דופקת חשבון על מים וחשמל, והיום כשהיא משכירה דירה היא שמה לב לדברים האלה
כי זה יוצא מהכיס שלה
למרות שיש גם לאחי וגם לאחותי נטייה לבזבז כסף על דברים שהם בהכרח צריכים. והם אוהבים לא לדפוק חשבון ולאכול בחוץ (הם אוכלים במסעדות לפחות פעמיים שלוש בשבוע במקום לאכול בבית)
אני לא שופטת אותם כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה
אהבתיאהבתי
אבל כשאחי אומר לי, כשאני לא עובדת ואין לי הכנסה שאני חייבת לקחת לעצמי חופשה בחו"ל או משהו כזה, זה נשמע לי דבר לא אחראי לעשות
לא שאני לא צריכה קצת חופש לנקות את הראש, אבל זה לא מתאים הוצאה כזאת גדולה
אני חושבת שלעוגי יש בעיה (ממה שאת אומרת לפחות) לקחת אחריות, גם על עצמו וגם על הדברים שהם שלו.
כאילו שיש לו הרגשה שאתם תמיד תהיו שם בשבילו, להציל אותו ממה לא יהיה שהוא יסתבך בו, ככה שהוא לא מתאמץ להסתדר לבד
ואולי זה עניין של תפיסה שהוא לא מבין שאלה החיים, וכל אחד מאתנו צריך להיות אחראי למעשיו ולדברים שלו
אהבתיאהבתי
אחי למשל יכול לתת לאיזה חבר משהו
ולא לזכור למי הוא נתן
וככה הוא לא יודע איפה הדברים שלו נמצאים
כי החברים שלו גם "שוכחים" להחזיר דברים
או למשל הוא יכול להביא לפה דברים שלו, ולא לסדר אותם או לקחת אותם (חודשיים שכבו פה נעליים שלו ושל גיסתי מלאות בבוץ שהוא אמר שהוא יבוא וינקה, וזה לא קרה)
ועוד דברים מהסוג הזה
אהבתיאהבתי
נראה לי שכדאי לכם לקבל עזרה ויעוץ מיקצועי לפני שה"ילד" יטבע ויטביע אתכם איתו. זה יופי שיש לכם אהבה וסבלנות אבל זה לא מספיק. אתם כבר מדברים בשפה שלו ומקבלים את הפרעת הקשב והריכוז כהקלה וכתרוץ לסימפטומים קשים. אולי אני טועה אבל ככה זה מצטייר לי מהצד.
אהבתיאהבתי
כשהוא היה ילד לקחנו אותו לאבחון ולטיפול. הזכרון המילולי והחזותי שלו דפוק, זה מעכב אותו בצורה קשה כי הוא לא מצליח ללמוד, נכנס לתסכול נוראי וכועס על כל העולם.
כיום הוא מבוגר מידי לקחת אותו ליעוץ, אנחנו די חסרי אונים אם הוא מתנגד ומסרב ומתעקש שיניחו לו.
אהבתיאהבתי
זה נשמע כמו שלב לא קל בכלל. יכולה להגיד לך מהנסיון של ההורים שלי שגםם זה יעבור אבל העשור הזה של חיפוש עצמי והתבגרות הוא עשור קשה כי מצד אחד השליטה שלכם על הילד לא קיימת ולא צריכה להיות ומצד שני הוא עדיין תלוי בכם במידה רבה. הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך וגם הג’ינג’י איפה אתם שמים את הגבול בעזרה שלכם. ברור שלא תפקירו אותו וברור שתדאגו אבל אולי עם חלק מהדברים הוא כן יהיה מסוגל להתמודד לבד. אני חושבת שכשתגדירו לעצמכם את גבולות העזרה שלכם תרגישו שאתם במצב של בחירה ולא במצב שנכפה עליכם.וזה לגיטימי לגמרי לתהות לגבי החוב שהוא חייב לכם.גם לכם הכסף משמעותי ומראש הגדרתם את זה כהלוואה.
אהבתיאהבתי
בסוף הוא יחזיר את הכסף שמחכה לו בבנק עד שהוא יקבל תעודת זהות, אבל נורא מרגיז ומתיש לרדוף כל הזמן אחרי התעודות שהוא מאבד ועוד לא התחלתי לספר על כל הטלפונים שהוא שבר ואיבד
הוא ואנחנו מאבדים המון אנרגיות על תיקון הנזקים שהוא גורם ופשוט נמאס לנו. אני מתקשה להאמין שזה ישתפר יום אחד.
אהבתיאהבתי
שמחה לשמוע שבעיות העיניים של ג’ינג’י כבר מאחוריו. בריאות שלמה לחמות, ועוגי…, נו מה יש להגיד, בסוף יתבגר (או שלא?).
אהבתיאהבתי
כן, זו הקלה עצומה, חששתי מאוד שהוא יישאר לקוי ראיה, ירדה לי אבן מהלב.
ואצל עוגי זה לא בדיוק עניין של בגרות, זה יותר סוג של נכות ואני לא בטוחה שהמצב ישתפר בעתיד.
אהבתיאהבתי
תקופה לא קלה בשבילך. ועל כך נאמר: "צרות באות בצרורות".
ילדים עם הפרעות קשב וריכוז מדאיגים אותנו גם בבגרותם ויש תחושה שזה אף פעם לא נגמר. מאחלת לך הרבה כוחות ושמחה.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
תסלחי לי על הבוטות, אבל להתחשבן איתו על כסף??? עם כל מה שעבר והמאמצים שהוא עושה??
אני פשוט לא מבין אתכם.
אהבתיאהבתי
סליחה שאני נדחפת, אבל כן, בטח להתחשבן על כסף. כמו על כל אחריות אחרת בחיים. בעיקר אם זה פוגע בצופה ובג’ינג’י שנאבקים בשיניים וציפורניים לשרוד.
אני לא חושבת שזה אומר שלא אוהבים אותו או דואגים לו, להיפך, זה מראה עד כמה אוהבים אותו ודואגים לו (ולחינוך שלו).
לוותר למישהו על החובות והמחויבויות שלו זה לא ממש לעזור לו.
להיפך .
הרי לא מדובר פה בפעוט או ילד קטן, אלא בבחור שהגיע לבגרות וצריך להתחיל לקחת אחריות על החיים.
צופה, את יכולה להבין את תפיסתי בנושא.
אהבתיאהבתי
הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי לתת לו כסף בלי חשבון, אני לא יכולה, גם אנחנו נאבקים לשרוד, בעיקר אחרי התקופה הקשה שעברנו בגלל בעיות בריאות.
לא מדובר בכמה מאות שקלים אלא באלפים והכסף מאוד נחוץ לנו. ואני אפילו לא עושה חשבון לכסף שאני נותנת לו פה ושם כדי שיהיה לו לסיגריות ולנסיעות למרות ההתנגדות החזקה שלי לעישון שלו.
בגלל ההוצאות המיותרות שלו אנחנו נאלצים ללוות כסף מחמותי, ניצולת שואה בת למעלה מתישעים. זה כל כך מיותר ומרגיז… איכשהו כל מה שאנחנו עושים לא מצליח ותמיד זה נגמר בחובות ובכספים מבוזבזים ובמפח נפש ואכזבה
אהבתיאהבתי
גם אם היית יכולה לתת כסף בלי חשבון
חשוב לדרוש ממנו כדי שיפתח אחריות…
לאט לאט זה יקרה
אהבתיאהבתי
אני הצופה מהצד במקרה הזה, אני מבין את מצבכם וגם את מצבו. ובאופן כללי מצבכם הרבה יותר יציב ממצבו ולכן הדרישה מכם גבוהה משלו.
הוא לא ילד רגיל, ולכל המגיבים האנונימיים שאפילו לא ידוע מאיזה בלוג הם הגיעו, התגובה שלי מגובה בשמי המלא (רשום בבלוג) ואני עומד על תגובתי ועל התוצאה שלה.
אהבתיאהבתי
נראה לי שאין סיכוי שתראה את הדברים מהזווית של צופה וג’ינג’י במיוחד אם תמשיך להתייחס אל עוגי כאל "הילד הזה" …..בוא’נה – הוא כבר לא ילד. ולמרות שהם הוריו וידאגו לו לנצח, הוא בחיים לא יתבגר או ישתדל או ידאג לטפל בעצמו אם הם ימשיכו לטאטא ולתקן אחריו את כל הנזקים…
אהבתיאהבתי
תגובה קצת מאוחרת אבל.. אינסטי מרגיז אותי. לא בכסף מדובר אלה ביחס ו..כן. להכניס להורים יד לכיס ולעשות בו כשלך מעיד על זילזול. העצה שנתתי בלי שהתבקשתי היא לקבל יעוץ עבורכם. איך מתנהלים במצבים כאלה. מה נכון ומה מותר. איפה לשים גבול חד וברור. כל זה יקל עליכם ועליו ובא לציון גואל.
אהבתיאהבתי
עצה טובה, תודה
אהבתיאהבתי
אין ספק שהילד צריך להתבגר- אין ליעיצות טובות
אהבתיאהבתי
(כן, כן, אני תמיד קוראת אותך, גם אם לא מגיבה). אני חושבת שזו סיטואציה מורכבת, ואם יורשה לי, למרות שאין לי ילד בגיל הזה, ובכלל, אני צופה מבחוץ להגיד אז זה מה שאני חושבת: 1. יש שלב מסויים שבו חייבים להפסיק להשתמש בקשיים כתירוץ, ולהבין שלכולם יש קשיים, אצל כל אחד הם אחרים, אלה החיים כמו שהם והשאלה בסופו של דבר היא מה עושים איתם. הוא כבר לא ילד. הוא גבר בוגר (בעלי בגיל הזה כבר התחתן איתי והיינו בהריון) שמסוגל לקחת אחריות על החיים שלו, ובתוך כך גם על הקשיים שלו ומה נדרש על מנת לפתור ולהתמודד איתם. 2. בשביל שזה יקרה – את צריכה להפסיק לתת לו תירוצים בשמו. את צריכה להציג לו את המציאות, להגדיר את הגבולות שלך, ולהסביר לו שאלה החיים שלו, והוא צריך לפתור אותם. ואם זה אומר לא לנקות כל הזמן אחריו – אז גם זה. שיארוז לבד את החדרים שלו. 3. אני זוכרת שהיה על זה דיון גם לפני כמה זמן – סביב מה את עושה בשבילו כלעומת מה הוא נדרש לעשות לבד (סביב סדר ונקיון) וזה זה בדיוק. הוא צריך לקחת אחריות. אם הוא איבד את הכפכפים שלו – שיקנה אותם בעצמו.
אהבתיאהבתי
4. עבודה במטבח היא מקצוע. היא מקצוע נהדר, והיא מקצוע מכניס מאוד. היא אמנם דורשת הרבה שעות, אבל היא מקצוע לכל החיים. נשמע לי שבמובן הזה הוא כבר מצא את עצמו, ומצא עבודה שהוא יכול להתמיד בה ולהחזיק בה את עצמו, אז אני מתקשה להבין מה הבעיה? שהוא לא רופא? שלא הלך ללמוד? לצורך הדיון (שוב, סליחה), בעלי גם עם לקויות מפה ועד חומות סין, לא מסוגל להחזיק עט (ברצינות), והוא עושה יותר כסף ממני במטבחים ממה שאני עושה בסטרטאפ, ובנוסף הוא מת על זה. 5. הוא יתבגר כשתפסיקו לאפשר לו דברים שאתם לא מסוגלים. אם אתם צריכים את הכסף – אל תלוו לו. הרי, דלתכם תמיד פתוחה בפניו, נכון? הוא תמיד יכול לחזור, להיות אצלכם, אתם שם בשבילו במה שאתם יכולים. תמתחו את הגבול במה שלא.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה אתך שעבודה בבישול ובמטבח זו עבודה נהדרת ויצירתית. אפשר לבנות קריירה מפוארת בעבודה כזו אבל אצלו זה משום מה לא קורה. יש לו כל מיני בעיות, חלקם נפשיות, חלקן בגלל ליקויי למידה והשילוב של כל הצרות הללו מכשיל אותו כל הזמן ודופק לו את הביטחון העצמי. אני כל כך רוצה להעצים אותו ולעודד אותו ולקדם אותו ולתמוך כשהוא נופל ולמחוא כפיים כשהוא מצליח וזה משום מה לא עובד. אולי זה עוד יקרה בעתיד אבל בינתיים המסלול שלו בחיים מקרטע ונכשל שוב ושוב.
אהבתיאהבתי
מה הוא חושב שיעזור לו? הוא עצמו חושב שיש פה בעיה כל שהיא? דיברת איתו על זה בשיחה שאין בה האשמות? איך הוא תופס את המצב הנוכחי? חלק מהתפקיד (לדעתי) הוא לא רק לעזור, אלא לתת כלים שיאפשרו לו להתמודד בעצמו, לאט לאט. הוא צריך למצוא כלים ויכולות שהם לא רק את, כאלה שהוא יכול לגשת אליהם ולהפעיל אותם בעצמו. זה יכול להיות תרופות, זה יכול להיות פגישות ייעוץ, אבל אלה חייבים להיות בראש ובראשונה דברים שהוא עצמו חושב שיעזרו לו. והוא יחשוב שדברים יעזרו לו רק אם הוא יחשוב שיש בעיה, ואם הוא יחשוב שאפשר לפתור אותה. ולכן, מאוד חסר לי בסיפור איך הוא רואה את המצב, איך הוא רואה את ההווה ומה התוכניות שלו לעתיד.
אהבתיאהבתי
אני בחורה בת 28 וגם אני, כמו עוגי, סובלת מהפרעות קשב וריכוז לא פשוטות.
גם אני, כמוהו, נוטה להיות מעופפת ולא מרוכזת, אך אני לא מאבדת חפצים כאונית כמוהו. את הדברים שאת מתארת בפובט זה וגם בפוסטים אחרים, הייתי משייכת יותר לחוסר אחריות וחוסר בגרות.
גם אני, כאמור, סובלת מאותן הפרעות אך מנהלת אורח חיים עצמאי לחלוטין-שוכרת דירה מזה 3 שנים, עובדת. וכו’.
אהבתיאהבתי
מתחברת מאד למה שכתבה מעלי דניאלה. לא את כל ההתנהגות וההתנהלות של עוגי ניתן לייחס להפרעות הקשב והריכוז שלו. חלק מזה בהחלט שייך לתחום החינוך והאחריות האישית. זה לא מאוחר, אגב, לקחת לאבחון וייעוץ נוסף – הפעם למבוגרים. אם הוא יסכים. אם הוא לא מסכים, הוא בעצם אומר: תמשיכו לאסוף אחרי, לתקן את הנזקים שלי, לקחת אחריות במקומי. אז לא – זה לא מקובל, וגם אם הייתם מיליונרים זה לא מקובל. לא רק כדי להקל עליכם. בעיקר כדי להמשיך להכין אותו לחיים עצמאיים בוגרים ואחראיים. אתם לא תמיד תהיו שם לאסוף את השברים שלו. הגיע הזמן לשים לו כמה גבולות….באהבה, בחמלה, אבל בצורה ישירה וישרה.
אהבתיאהבתי
Handful העוגי הזה, טוב שהוא משלם על הנזקים בעצמו
החלמה לחמותך
אהבתיאהבתי
תובנת גיל 26 שהצגת כאן מראה שהוא אכן מתבגר…
הרבה הצלחה…
אהבתיאהבתי