יום בבית חולים

עוד במוצאי שבת כשחמותי התלוננה שרע לה והיא רוצה ללכת לבית חולים שוב החליט הג'ינג'י להפיל את התיק הזה עלי. להגיד שלא התלהבתי זה יהיה לשון המעטה, אני שונאת בתי חולים ושונאת בירוקרטיה של בתי חולים וכל העסק ממש לא מצא חן בעיני אבל הוא טען שהוא חייב ללכת לטפל בכוורות שלו ושכבר הזמין את העובד ששכר ואין לי ברירה. 

הוא גם ביקש ממני לטפל בנושא המעצבן של השגת תור לקולונוסקופיה וירטואלית שאם אתה חבר בקופת חולים כללית אתה יכול לעשות רק בבית חולים כרמל. וחוץ מזה היא גם איבדה את ההפניה לבית החולים שנתן לה הרופא וצריך ללכת שוב לרופא המשפחה שלה ולהשיג עוד הפניה… דרך מאוד לא נעימה לפתוח בה שבוע. חרקתי שיניים אבל להפתעתי הצלחתי לא רע בכל המשימות, ואחרי שהפעלנו לחץ גדול על בית חולים כרמל השגנו לה תור כבר ליום חמישי ואז עלה במוחי רעיון מזהיר, למה שהיא לא תתאשפז בבית חולים כרמל? ככה לא נאלץ לטלטל אותה מבית חולים אחד לשני ואולי שם הם יצליחו להבין למה היא מאבדת המוגלובין בקצב רצחני כזה?

רופא המשפחה שלה התלהב מאוד מהרעיון ותמך בו בכל לב וחבר שלנו שגם עובד בכוורות עם ג'ינג'י והצטרף לנסיעה לנהריה התנדב להסיע אותי ואת חמותי לבית חולים כרמל, ואחרי שהוריד אותנו שם נסע חזרה לנהריה לעבוד עם ג'ינג'י והעובד שלו בדבורים.

נשארתי לבד, רק אני וחמותי כדי להתמודד עם המיון העמוס והלחוץ של בית חולים כרמל. למרות הקשקושים של סמוטריץ ורעייתו ראיתי צוות מעורב של יהודים וערבים שעבדו יחד בהרמוניה ובחריצות והיו עמוסים מעל לראש בחולים. כולנו נשארו רגועים וסבלו בשתיקה את העומס ושעות ההמתנה הארוכות והקשות ואחרי טלטולים ונדודים וצפייה ממושכת להחלטת הרופאים הצלחתי לאשפז אותה בפנימית ב'.

חזרתי באוטובוס כמעט בשבע בערב אחרי שהייתי בבית החולים מהבוקר. הייתי די מותשת וגם דאגתי מאוד לכלבים שנשארו לבד בחצר כל היום. מזל שאבא שלי נסע אחרי הצהרים לבקר אותם, לתת להם אוכל ולחדש להם את מלאי המים. לוקה סירבה לאכול עד שחזרתי אבל הם עמדו יפה בפרידה הממושכת ולא התלוננו יותר מידי על החמצת טיול אחרי הצהריים.

מחר ג'ינג'י יסע לבקר אותה בבית החולים ואחר כך כבר נראה. אני רק מקווה שיגלו מה יש לה ושהיא תבריא סוף סוף.