וחוזר חלילה

לפני כמה ימים הג'ינג'י התחיל שוב להתלונן שהוא לא רואה טוב, בעין הבריאה הפעם.

הזכרתי לו שהרופא אמר שיש לו התחלת קטרקט בעין הזאת וזו בטח הסיבה, אבל הוא לא נרגע והמשיך להיות עצבני ומודאג ונעלב מאוד כשאמרתי לו שאי אפשר לרוץ למיון על כל שטות.

עלי להודות בבושת פנים שהוא צדק ואני טעיתי, והגבתי באטימות ובחוסר רגישות. למרבה המזל הוא התעלם ממני, הלך לרופא עיניים ששלח אותו בדחיפות למיון כי מתברר שיש לו שוב הפרדות רשתית, הפעם בעין השניה, הבריאה לכאורה. ואם לא די בכך גם עם אימא שלו יש בעיות רפואיות והיא אפילו אושפזה בבית חולים לכמה ימים בגלל ירידה דרסטית בהמוגלובין וכל זה בהתחלת האביב – העונה הלחוצה ביותר אצל דבוראים.

מרגישה אשמה מאוד התנדבתי ללכת עם אימא שלו לבדיקות אצל הרופא בזמן שהוא נסע לטפל בכוורות שלו ומשם נסע לבדיקה אצל הרופאה שלו, זו שמומחית ברשתיות, והוחלט שביום ראשון בבוקר הוא הולך לניתוח. רצה הגורל ובדיוק ביום הזה אני מתחילה סוף סוף פזיותרפיה במכון הפזיותרפיה של קופ"ח.

מה אפשר לעשות? אני לא מסוגלת להיות בשתי מקומות בבת אחת ולמרות שג'ינג'י טוען שלא צריך ובאמת חבל שאפסיד והוא ייסתדר לבד אני לא יכולה לתת לו ללכת לניתוח בלי שאפרד ממנו קודם ואחר כך אמתין לו שיצא מחדר ההתאוששות ויגיע למחלקה ואשמור עליו עד שיתאושש לגמרי. ביטלתי את התור לפזיותרפיה ואני אשהה איתו כל זמן שירשו לי. בסוף השבוע לפני הניתוח הוא מתרוצץ וטורח ומנסה לסגור כמה שיותר עניינים כי אנחנו יודעים שאחרי הניתוח ידרשו ממנו לשכב בבית איזה חודש ואסור יהיה לו להסתובב. הוא יאלץ לוותר על הסמסטר הזה באוניברסיטה (הוא שומע חופשי בחוג לארכיאולוגיה) והכוורות יוזנחו ואני אצטרך להתמודד לבד עם מרכז המבקרים.

לא פשוט בכלל  אני מקווה שהגב שלי שמגיב רע מאוד ללחצים נפשיים יחזיק מעמד. מזל שיש לנו ידיד שעוזר בכל פעם שיש לחץ ועומס. מקווה שנעבור בשלום את התקופה הזו.