כל תכנית היא בסיס לשינוי

ידענו שיום
אחד ג'ינג'י יצטרך לחזור לבית החולים להוציא את עדשת הסיליקון ששמו לו בעין כדי
לתמוך ברשתית שלו. חשבנו שזה עוד רחוק עד שביום חמישי התקשרו פתאום לשאול אם הוא
יוכל להגיע ביום ראשון בבוקר.

אמרנו שכן והתארגנו,
נפשית ופיזית. בעיקר התלבטנו אם כדאי לנסוע עם רכב או אוטובוס כי חנייה בבית
חולים כרמל זה עסק מסובך ויקר, ואם כדאי שאני אסע איתו או שהוא ייסע לבד ואני אגיע
רק אחרי שהוא יגמור עם כל הניג'וס הבירוקרטי, ולפני שהחלטנו מה עדיף שוב התקשרו
מכרמל להודיע שצר להם אבל פתאום צץ ניתוח דחוף של תינוקת והם מבקשים שג'ינג'י לא
יגיע.

עשינו חישוב
מסלול מחדש ושוב התלבטנו אם לנסוע יחד ביום שני לכנס הדבוראים בבית דגן ואם כדאי
לקפוץ קודם לביקור בגן חיים לדבוראי אחד שאנחנו מכירים ורוצים לראות את מכון הרדייה
שלו ופתאום נזכרתי שיש לי את ההתנדבות שלי ביום שני (אני מלמדת קשישים להשתמש
במחשב במסגרת מרכז יום לקשישים שיש אצלנו בקריה) אז אולי כדאי שלא. ובינתיים הודיע
לנו מדריך טיולים אחד שהוא מגיע אלינו בשבת עם אוטובוס מלא אנשים (איך הוא הצליח
להכניס 60 איש לאוטובוס אחד זו תעלומה שעוד לא פתרנו) ואין, אנחנו פשוט חייבים
לעשות להם סיור בכוורת כי הוא הבטיח להם, ולא נורא שקר מאוד, הם יעמדו בזה.

ג'ינג'י בכל
זאת היה מודאג קצת, לא בגלל המטיילים אלא בגלל הדבורים שלא אוהבות קור אבל אי אפשר
לדחות אוטובוס מלא מבקרים חובבי דבש. הזעקנו את הידיד שלנו שתמיד מוכן לעזור
ונערכנו במרץ לקבלת המטיילים. הכנו חלב ומיחם מים, וכמובן תה, קפה, נס וכוסות.
הוצאנו את כל הכיסאות וסידרנו את החליפות לפי גדלים ואז הם הגיעו.

שלוש שעות
אחר כך היינו הרבה יותר עשירים אבל מרוטים ומותשים. הכל היה הפוך ומלוכלך ולקח לנו
עוד שעה לסדר הכל ותוך כדי כך גם התמרמרנו קצת על הפראות וחוסר הנימוס של עם ישראל…
בסדר, היה ונגמר והרווחנו לא רע בכלל והגב שלי החזיק מעמד נהדר ואיזה יופי שמחר יש
יום פנוי ונוכל לנוח.

למחרת
התפנקתי לי בבית ותהיתי מה כדאי לבשל בעוד ג'ינג'י מבקר בכוורות שלו ופתאום
טלפון מבית החולים. התבטל איזה ניתוח ואולי הוא יכול בכל זאת להגיע?

נחפזים וממהרים
דהרנו לכרמל בטוחים שבעוד שעתיים שלוש נחזור לנו הביתה בנחת. טעות גדולה! התברר
שזה ממש ניתוח בחדר הניתוחים וזה ממושך מאוד וצריך סבלנות, וכמה חבל שלא לקחנו לג'ינג'י
נעלי בית ומברשת שיניים ומשהו לקרוא כי הוא כנראה יצטרך לשהות שם בלילה.

עד הרגע
האחרון עוד קיוויתי שבכל זאת ישחררו אותו ואני לא אצטרך לחזור הביתה לבד, אבל
הרופאה החליטה שעדיף שהוא יישאר לישון שם, ונאלצתי לנהוג הביתה לבד בחושך, רק אני
והוויז שלי.

בשעה חמש וחצי אחרי הצהריים כבר חושך ויש עומס תנועה מטורף בשעות הללו,
והייתי ממש לחוצה אבל החזקתי מעמד, סירבתי באומץ להצעתו של הוויז לנסוע דרך מנהרות
הכרמל (שקל הם לא יראו ממני, הגזלנים היקרנים האלה!) הקרבתי עוד כמה דקות מזמני
ונסעתי דרך הגרנד קניון, (החיפאי, לא האמריקאי), והגעתי הביתה בשלום, תודה לאל.

את הכנס
החמצנו וחבל, אבל יהיו עוד כנסים וכמובן שהעיקר הבריאות.

 

 

נ.ב. הכי מצחיק, החנינו את המכונית רחוק כי החניון היה מלא ולא מצאנו מקום. מאחר וממחלקת העיניים התקשרו כל הזמן להאיץ בנו להגיע ולי קשה לרוץ מהר ג'ינג'י הפקיד בידי את המעיל שלו ודהר קדימה בעוד אני משתרכת לי לאט אחריו. עד שהגעתי לקומה החמישית כבר הייתה סביבו קצת מהומה כי לחץ הדם שלו היה ממש גבוה. הוא הסביר שזה בגלל שהוא רץ איזה חצי ק"מ מהחנייה ואחר כך דהר חמש קומות ברגל כי לא הייתה לו סבלנות להמתין למעלית, ואם הם רק יחכו רבע שעה לחץ הדם שלו יחזור להיות רגיל. האחיות הנהנו בנימוס ובכל זאת נתנו לו כדור להורדת לחץ הדם. 

היום בבוקר הלחץ דם שלו שוב היה רגיל לגמרי