אולי די?!

לפני כמה שנים, ב – 2008 נדמה לי היה לנו אוגוסט איום ונורא שכולם כמעט היו מאושפזים. ג'ינג'י היה באסותא לניתוח פרוסטטה, צץרץ ברמב"ם בגלל אפנדיציט ועוגי חזר מהרפסודיה עם דלקת גרון שהפכה למורסה וסבל נורא בבית חולים כרמל.

האוגוסט הזה מתחיל להתחרות בקודם בזוועות הרפואיות שלו. קודם כל אני התחלתי עם הכאבי גב הארורים והלא נגמרים האלה. כבר הייתי בשר"פ ותמורת 120 ש"ח הרופא גילה לי שיש לי דלקת בגב התחתון ושכדי להזריק לי סטרואידים הוא ייקח לי 700 ש"ח, איזה כיף לי. הוא גם המליץ על חגורת בטן יקרה בטירוף שנראית כמו מחוך ויקטוריאני. כאילו שלא רע לי מספיק אז אני צריכה גם לסבול מחוך בחום של אוגוסט? ויתרתי מיד והחלטתי שאם אני כבר דוחפת לגוף שלי סטרואידים אני לא מתכוונת לשלם עליהם בנפרד. אני משלמת מספיק ודי לקופ"ח, שיואילו לממן בכוחות עצמם זריקה שנחוצה לי ורצוי שייתן לי אותה מישהו יותר אמין מהרופא המפוקפק הזה   יש לי רק עמוד שדרה אחד ואני די זהירה בקשר למי שמתקרב אליו עם מחטים.

כל הכעסים והפחדים האלה נשכחו למחרת כשג'ינג'י חזר מביקור אצל רופא עיניים ובישר לי שהוא חייב לרוץ מיד למיון כי יש לו הפרדות רשתית וחייבים ניתוח דחוף או שהוא יתעוור בעין שמאל.

מזל שצץרץ היה בבית כי אני מתקשה לנהוג במצבי. כל הזמן קיוויתי שבמיון יגידו לו שהרופא עיניים מגזים וזה לא כזה נורא, לצערי זה לא קרה. מיד אשפזו אותו ועשו ניסיון לתקן את הקרע ברשתית בעזרת גז, ומחר ידעו אם זה הצליח או שבסוף הוא ינותח. מרוב דאגה לשלומו שכחתי את הכאבים בגב. עדיין כואב כמובן אבל פשוט אין לי ראש לזה.

אימא שלו קיבלה את הבשורה הכי קשה והיא ממש בדיכאון ומאוד מבוהלת וחרדה לו. אני גם בעצם אבל מנסה להחזיק פאסון כי אי אפשר שכולנו נתפרק פה. בינתיים גם לילי חזרה הביתה כדי לעזור וכולנו מחזיקים אצבעות ומקווים לטוב.

מצטערת שלא עניתי לאף אחד בפוסט הקודם, נורא כאב לי לשבת מול המחשב, וכל הזמן קיוויתי שעוד מעט זה ישתפר ואוכל לחרוש על האינטרנט אבל זה טרם קרה, אני כמעט לא קוראת בבלוגים של אחרים ולא מצליחה להגיב, מצטערת אבל גם את הפוסט הזה אני כותבת כשאני יושבת בקושי על חצי תחת וכואב לי.