אין רגע דל

המון זמן לא התחשק לי לכתוב, הייתי חולה מידי, עצבנית
מידי ובעיקר עסוקה ועייפה מידי אבל היום יש לי זמן – ג'ינג'י בנהריה, צץרץ באילת,
ועוגי שוב מאשפז.

אני לבד בבית, גמרתי לערוך את כל הסיפורים החדשים ששלחו
לי (עבודת התנדבות שאני עושה למען אתר הסיפורים של גו גאי), ניקיתי, בישלתי ונחתי,
נגמרו התירוצים.

אז קודם עלי להודות בבושת פנים שבסוף גנזנו את התכנית
לעבור לדירה הקטנה. רצינו ותכננו ולא הסתייע, זה התחיל כשהבאנו את האדריכלית שתכננה אותה בזמנו כדי להתייעץ אתה, והיא נחרדה כשראתה מה עשינו שם בסוף, והזהירה אותנו שאם אנחנו מתכוונים לשבור קירות
ולהגדיל חלונות עדיף שנלך קודם למנהל הנדסי לקבל אישורים, מה שיעלה הרבה כסף וייקח
זמן רב והכי חשוב – נברר אם לא חרגנו מאחוזי הבנייה המותרים לנו. היא אמרה שגם אם
נצליח למנוע מהמועצה לתקוע את אפה בעסקינו עדיין השיפוץ שאנחנו מתכננים יהיה מאוד
יקר והמאה אלף ₪ שאנחנו רוצים לשפוך שם יכסו בקושי חצי מהעבודה. השיחה אתה די
הוציאה לנו את הרוח מהמפרשים, ואם לא די בכך גם הבירוקרטיה האדירה שכרוכה בלקיחת
הלוואה או משכנתה גמרה אותנו סופית. בדרך כלל אנחנו לא נרתעים מבירוקרטיה, אבל או שהבירוקרטיה של לקיחת הלוואה גדלה מאוד, או שהפעם היינו שפוכים בגלל התקררות ממושכת שהתישה אותנו.

עד היום שנינו כבר כאילו
בריאים, אבל עדיין משתעלים ומצוננים ובעיקר עייפים מאוד. תשמעי אמר לי ג'ינג'י, אין לי כוח להתמודד עם העסק הזה,
נשקיע המון כסף ומאמץ, נתחייב להחזרי הלוואה ענקיים ובסוף כל ההבדל בין שכר הדירה של
הבית שלנו לבין הדירה למטה הוא רק 1500ש"ח תחשבי כמה שנים נצטרך להשכיר את
הדירה הזו כדי שההלוואה שניקח תשתלם לנו. לא עדיף לקחת עוזרת בית?

חשבתי והגעתי למסקנה שמה שבאמת מרתיע אותו זה הצורך
להצטמצם ולהיפטר מהמון ציוד שכיום יש לנו מקום בשבילו, ואם נעבור לגור בדירה הקטנה
לא יהיה לנו מקום. יש המון חפצים וריהוט ובגדים וכלי בית שנאלץ לצופף או להיפטר
מהם, ורק המחשבה על כל השינויים האלה התישה אותו, ואחרי שנדבקתי ממנו בהתקררות
הארורה הזו הרגשתי אותו דבר.

וככה, אחרי יממה של התמרמרות וויכוחים נכנעתי לרוע הגזרה, וברגע שהחלטתי שנישאר בבית הרגשתי פתאום שרווח לי מאוד והר שלם ירד לי מהראש. נכון
שהבית גדול מידי ומרווח מידי, אבל מצד שני, איזה כיף זה שיש המון מקום לכל דבר.

התיישבתי ופרסמתי מודעת השכרה בשני אתרים ולמחרת הגיע
זוג חביב וצעיר שגם לו יש שני כלבים, ואחרי שהם הסתובבו קצת בדירה (מזל שג'ינג'י
התעקש שנשטוף היטב את הרחבה המרוצפת לפני הדירה והעיף משם חלק מהגרוטאות החביבות
עליו) הם הודיעו לי שהדירה מוצאת חן בעיניהם, שכר הדירה מקובל עליהם וגם הכלבים
שלנו חביבים עליהם (טופי נהנה מהם כל כך עד שכמעט הלך איתם) והם רוצים את הדירה.
יום אחר כך הם הגיעו וחתמו על חוזה ויכולתי להוריד את המודעה מהאינטרנט ולהתחיל
להציק לג'ינג'י שחייבים ללכת לאיקאה כדי לקנות אהילים וראי חדש לאמבטיה ואולי גם
ארונית מתחת לכיור?

חרשנו את איקאה, קנינו כל מה שרצינו ועוד כמה דברים שלא
ידענו שאנחנו רוצים, הזמנו צבעי לדלתות, ואיש אלומיניום לחלון האמבטיה שחייבים
להחליף, ובין לבין גם קנינו עוד ציוד למכון כי בשבוע הבא תהיה לנו קבוצה ענקית של
70 איש, מזל שהם מתחלקים לשתי קבוצות. אני מקווה שנשרוד את היום הזה.

ואם לא די בכל ההתרוצצויות הללו עוגי התקשר פתאום אתמול
לספר ששוב כואב לו בפה וזו שוב בלוטת הרוק. הוא הרגיש נורא לא נעים מהבוס שלו
בעבודה אבל היה חייב ללכת למיון והוחלט לאשפז אותו, ככה שבנוסף לכל הסידורים
והריצות גם היינו חייבים להגיע לרמב"ם להביא לו ציוד, ועוד באותו יום צץרץ ירד
סופית מרעיון שכירת הרכב לנסיעה לאילת (הוא נוסע לחופש קצר עם שני חברים) ולקח
את הרכב הקשיש שלי. אני רק מקווה שהוא ישרוד את הנסיעה הזאת, שאני אפסיק להיות
מצוננת ושאשאר בחיים אחרי יום חמישי הבא ושנרוויח די כסף לשלם את כל ההוצאות
שהוצאנו והכי חשוב – שהכלבים שלנו ושל הדיירים יסתדרו ויחבבו זה את זה, ואיך שכחתי,
יש לי עוד את יום ההולדת של לילי על הראש… אין רגע דל.

טופי מתפנק לו על הפטיו