חג סוכות ממשמש ובא

יום כיפור עבר עלי במנוחה מוחלטת כמעט לגמרי. מאוד נדיר אצלי לנוח
בשבת והשנה זכיתי. קניתי לי גם עיתון הארץ, פינוק מיוחד בשבילי ושנינו, ג'ינג'י
ואני, שקענו בעיתונים ובין לבין נמנמנו.

כמו תמיד ג'ינג'י צם וגם עוגי וצץרץ הצטרפו אליו אבל בניגוד לדתיים
אמיתים שמתפללים ומתייסרים הם פשוט ישנו.

למחרת ג'ינג'י נסע לאימא שלו ואני נסעתי למכון שלנו לצבוע ארון מגירות
מתכת בספרי צבע שקניתי בשבוע שעבר. החלטתי לצבוע כל מגירה בצבע אחר על פי קשת צבעי
הגאווה, פחות או יותר. רחצתי וייבשתי כל מגירה בקפידה, פרשתי נילון על הרצפה
והתזתי בכיף. לצערי הצבע לא הותז בשכבה אחידה כל כך והריח היה זוועתי ומה שהכי
מרגיז הצלחתי להכתים את ידי בכל צבעי הקשת.

 

 

הרופא שביקרתי אצלו אחרי הצהריים די
התפלא לראות את הכתמים אבל זה לא מנע ממנו לתת לי זריקה די כואבת בפרק היד. הגעתי
אליו כי בשבועות האחרונים (במקביל לצוק איתן) אני סובלת מנימול וכאבים בכף יד שמאל.
רופאת המשפחה הפנתה אותי לניאורולוגית שעשתה לי בדיקה חשמלית די מציקה והפנתה אותי
לאורתופד יד. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, אורתופד יד.

האורתופד שלי התברר כבחור בלונדיני צעיר ונאה ששכן בקומה התחתונה של
קופת חולים לין, מתחת לרנטגן מי שמכיר. לין זו קופת חולים מאוד ותיקה בת למעלה
מחמישים שנה לדעתי והייתי מופתעת מאוד לראות כמה הכל בקומה התחתונה חדיש ומפואר
ומודרני. כשלמדתי רנטגן בשנות השמונים עבדתי זמן מה במכון הרנטגן שם ואני לא זוכרת
שהייתה שם קומת אורתופדיה. הגעתי עם המטרונית וקצת הסתבכתי עם המכשיר לקניית
כרטיסים אבל בסוף הגעתי והייתי בטוחה שלא אספיק לנצל את הכרטיס גם לחזור יש חלון
של שעתיים שבו אפשר גם לחזור עם אותו כרטיס. מסתבר שטעיתי, הכל היה מהיר ויעיל
וזריז להפתיע. אני אוהבת את הטלוויזיות הקטנות האלה שבהם אתה יודע תמיד מתי התור
שלך ומי נמצא לפניך גדלתי על קופת חולים עם תורים שהסתדרו עם פתקים כתובים ביד ותמיד
היו מריבות ואני רק שאלה – השיפור הוא פשוט בלתי יאמן. הרופא שלח אותי לקנות זריקה
בבית המרקחת של לין שהיה עמוס וגדוש אנשים אבל להפתעתי היה תור מיוחד לאנשים שבאו
לקנות זריקה, רק הוצאתי את פתק התור המודפס שלי וכבר קראו לי ונתנו לי את התרופה
ומיד חזרתי שוב למטה והוכנסתי חיש לחדר טיפולים שהשפה הרוסית שלטה בו בלי מצרים.
האחיות היו חביבות ומסבירות פנים הרופא הגיע חיש ניקה את כתמי הצבע הססגוניים שלי
באלכוהול הזריק לי (זה כאב אבל לא נורא) ושילח אותי לדרכי. אני מאוד מקווה שהזריקה
תעזור כי אחרת צפוי לי ניתוח ומה זה לא בא לי לעבור עוד ניתוח

מחר יחברו לנו טלפון למרכז המבקרים ואחר כך תבוא הבחורה החביבה שקנינו
אצלה קופה רושמת וכספית ואנחנו נעבור רשמית למאה העשרים ואחת ונוכל למכור דבש
בכרטיסי אשראי.

ראש השנה היה פשוט פיצוץ, הפעלת הילדים התבררה כלהיט עצום וחלק גדול
מהכסף שהרווחנו הלך על קניית עוד חליפות דבוראים כדי שלא נצטרך לאכזב מבקרים שרצו
להשתתף בפעילות ולא יכלו בגלל שפשוט לא היו לנו די חליפות.

מאחלת לכול הקוראים וחברי הבלוגרים חג שמח ושנה טובה.