מי אשם?

מאז החל המבצע או המלחמה, או איך שלא תקראו למה שקורה פה בשבוע האחרון
אני כל הזמן קוראת עיתונים, מקשיבה לרדיו, גולשת באינטרנט, ומנסה בכל מאודי לגבש
לעצמי דעה ולהבין מה בעצם קורה פה.

זה לא קל, מסובך אפילו. הדעות על צוק איתן נחלקות לשני מחנות עיקריים.
מצד ימין ניצב מחנה התכנסו בהם, תשמידו אותם, תרססו אותם, שימותו כולם, ומצד שמאל עומד
מחנה המספיק לרצוח ילדים, הכל באשמתנו, יצאנו מעזה אבל אנחנו עדיין שולטים עליהם,
מתסכלים אותם, כולאים אותם, חונקים אותם, אין להם ברירה אחרת והכל באשמתנו, ותראו
כמה מתים יש אצלם וכמה אצלנו?

בין שני המחנות הללו, הברורים והקיצוניים מאוד, מתפרשות להן ברוב
קשקשת ופטפטת מגוון שלם של דעות שחציין שייך לצד של התכנסו בהם, אבל בעדינות, וחציין
השני מסכים שבעיקרון גם אנחנו אשמים, ודי לכיבוש, אבל גם הם לא בסדר. באמצע נמצאות
מין הסתם גם הרבה נשמות מבולבלות כמוני שדעתם נעה מפה לפה, והם לא באמת יודעים מי התחיל,
ומי אשם, ומה שחשוב יותר – איך יוצאים מהברוך הרעשני, המעייף והיקר הזה?

הפסקת אש? בכיף, אבל הם לא רוצים, המצרים לא ביקשו מהם מספיק יפה, זו בטח אשמתנו, הכל בגלל הכיבוש ובגלל שאנחנו אחראים על רישום האוכלוסיה שלהם ושיש להם חשמל רק שמונה שעות ביום, או שאולי זה בגלל שלא נכנסנו בהם מספיק חזק ושצריך למחוק להם את כל הבתים, להרעיב אותם ולתת להם לשבת בחושך?

 

חוץ מהצוק האיתן שחולש על רוב זמני יש לי עוד כמה בעיות שמעסיקות אותי.
צץרץ השתחרר בשעה טובה, מחר הוא מחזיר את פנקס החוגר שלו והופך לאזרח, והוא מתלבט
מה לעשות. לעבוד בעבודה מועדפת, ללמוד לקראת הבגרות, ואולי לשלב ולעשות גם את וגם
את זה?

בינתיים, ליתר ביטחון, הוא הושיב אותי לכתוב לו קורות חיים, והתאכזב
מאוד שהצלחתי להפיק רק דף אחד מודפס די בדלילות. הטענה שלי שהוא רק בן עשרים
ושתיים ולא הספיק כמעט כלום בחיים לא הניחה את דעתו.

את רוב חופשת השחרור שלו הוא בילה בים ובמסיבות, ובזמן שנותר עזר
לג'ינג'י להקים את חדר הקירור שנפשו של ג'ינג'י חשקה בו מרגע שאי אפשר היה להשיג
יותר חומר כימי ששמו אטילן ושנועד להשמיד את עש הדונג שהורס לנו בקיץ את יערות
הדבש הריקות.

השיטה הכי טובה להיפטר מאותו עש ארור היא לקרר אותו לארבע מעלות
צלסיוס, וכדי לעשות זאת צריך לצפות חדר בפנלים מבודדים, ולהתקין בו מין מנוע מיוחד
ויקר מאוד שנועד לקרר. זה סיפור יקר ומאחר וג'ינג'י משתדל לעשות במו ידיו את רוב
העבודה זה גם עניין מתיש מאוד. לקח לנו כמעט חודש של בירורים וחקירות כדי להחליט
שנהפוך את המחסן מתחת למוסך לחדר קירור ושנקנה מנוע משומש במצב טוב אחרי שנרכוש
פנלים מבודדים ונתקין אותם לבד כדי לחסוך כסף.

אם לא די בעיסוק הזה חמותי התחילה להרגיש רע מאוד לאחרונה, ואתמול
אושפזה בבית החולים. מחר יתקינו לה קוצב לב בתקווה שהוא ישפר את מצבה. אני מאוד
מקווה שהניתוח הקטן הזה (שאימא שלי עברה בקלות בשנה שעברה) יעבור גם אצלה בשלום,
ושעוד מעט, ברגע שהדיירים שלנו יעברו לדירה אחרת, נוכל לשכן אותה בדירה הקטנה מתחת
לבית שלנו ושהיא תרגיש שם נוח, שאנחנו לא נעצבן אותה ושהיא לא תשגע לנו את השכל ושהפינצרים שלה לא יריבו עם הכלבים שלנו.

 

רק לפני שנה נפשתי לי בכיף בפולין, היו זמנים