אז מה חדש אצלי?

המון השתנה, ובכל זאת הכל נשאר אותו דבר, ואפתח במשהו נחמד – נכנסתי לרופאת המשפחה הנחמדה שלנו והיא מיד אמרה לי שאני נראית מצוין ושרזיתי וממש מתאים לי.

האמת שרזיתי בקושי 4 ק"ג מאז אוגוסט, וקצב ההרזיה שלי איטי כל כך עד שאפילו צב חיגר וזקן ישיג אותו בקלות, אבל היא לא ראתה אותי מזמן וישר הבחינה ובאמת נחמד מצידה.

הסיבה לזה שהגעתי אליה היא קצת פחות נחמדה, אני דווקא בסדר, יחסית, אבל שוב יש בעיות עם עוגי. מאז הפציעה בלוטות הרוק שלו נהפכו למחצבות סיד, ואבנים בבלוטות הרוק מכאיבות כמעט כמו אבנים בכליות, ומציקות אפילו יותר כי אי אפשר לאכול ואפילו לנשום קשה עם בצקות בלשון.

הוא סירב בכל תוקף לקבל טיפול בבית החולים באילת שיצא לו שם רע מאוד והתעקש לחזור לבית חולים רמב"ם שם מכירים אותו היטב. הזמנתי לו נסיעה לחיפה והמסכן הגיע ביום ראשון בלילה, אחרי שנסע חצי יום, כולו מותש וכאוב, לקח אקמול פוקוס והלך לישון. בשש בבוקר הוא התעורר מרוב כאבים וחש למיון. ביקשתי שימתין עד שאגמור לעבוד בסביבות 8:30 ואז אקח אותו במכונית, אבל הוא התעקש לנסוע לבד באוטובוס (הרי מצב החנייה ברמב"ם הוא עניין טרמינלי שאין לו תקנה) ולמרבה המזל הוחש מהר למרפאת פה ולסת, שם כבר יודעים בדיוק מי הוא ומה הבעיות שלו, ולמרבה הפלא הצליחו לפתור את הבעיה בניתוח אמבולטורי זריז. הופתעתי מאוד כשהאחות מאירה התקשרה מהנייד שלו לבשר לי שהוא כבר אחרי הטיפול וכרגע קצת קשה לו לדבר אבל בעוד כשעה הוא יוכל לדבר איתי בעצמו. אחרי הצהרים הוא כבר חזר הביתה באוטובוס, אכל גלידה תוך מחאות על הדיאטה (אבל נכנע כי זו הייתה מצוות הרופא) סיפר לי שהוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב, ועוד מעט הוא הולך לחבר ומשם נוסע לקריות לבקר מישהי ו… נרדם.

היום כבר התרוצצנו כהוגן בגלל הבירוקרטיה המפוארת של קופת חולים. מסתבר שעוגי העביר את התיק הרפואי שלו לאילת ואי אפשר להיות באילת ולקבל הפנייה לרמב"ם אלא אם כן תעביר את התיק שלך שוב לצפון ומאחר ותיק רפואי זה לא מטוס, לוקח לו כמה ימים להגיע צפונה ובינתיים צריך לשלם על המיון… בסוף אני בטח שוב אצטרך לשלם 850 ₪ על מיון, מילא, לפחות הם פתרו לו את הבעיה מיד והוא לא סבל יותר מכמה שעות.

 

חוץ מזה אחי בא לבקר מאמריקה הרחוקה ואימא שלי שוב עושה פסטיבל שלם למרות שנפגשנו רק בקיץ בטיול לפולין. הדודה שלא נסעה לפולין – ועכשיו אוכלת את הלב ומצטערת שהפסידה טיול נהדר – הזמינה את כולנו לארוחת שישי לכבוד אחי. צץרץ לא יכול להשתחרר מהצבא ולילי תנסה להגיע אבל לא בטוח שתצליח אבל לפחות עוגי יבוא, ועד סוף השבוע הוא בטח כבר יוכל לאכול כרגיל.

למרבה הצער הוא שוב שבר את הסמרט פון היקר שלו והתיקון יעלה הפעם 800 ₪, הוא גילה בגרות רבה כשהחליט שהחודש אין לו די כסף להשקיע בצעצוע היוקרתי הזה ובמקום לתקן אותו קנה נייד זול כדי שיוכל להיות בקשר עם כולנו. בתחילת שנת 2014 הוא כנראה יחזור הביתה ויתחיל לעבוד בפיצריה של חבר שקיבל זיכיון של פיצה דומינו. זו בכל אופן התכנית אבל אצל עוגי כל תוכנית זה בסיס לשינוי…

 

 

עוד בשורה טובה זה הסמל הראשון שצץרץ קיבל לאחרונה. הוא הביא לי את הדרגות החדשות שאתפור אותן על המדים שלו ואני, אין לי מושג מה עבר עלי, תפרתי אחת מהן הפוך, ועוד על מדי א'. צץרץ גילה את הפאדיחה רק בבוקר ומי הציל את המצב? ג'ינג'י! בלי להתבלבל הוא שלף את תיבת כלי התפירה שלי, מצא חוט חאקי ומחט ותפר את הדרגה שוב כמו שצריך.

וככה גיליתי שבעלי היקר שבמשך כל שלושים ושלוש שנות הנישואים שלנו לא נגע בחוט ובמחט וחיכה תמיד שאני אתפור לו כפתורים שנשרו, אטליא טלאים ואקצר מכפלות יודע לתפור.

 

 ולסיכום נחמד – צילום נהדר שצילמה בחורה בלונדינית נחמדה שבאה לבקר אצלנו בשבת וביקשה לצלם כוורת. ג'ינג'י האדיב שהוקסם מממנה ומהמצלמה שלה פתח למענה את הכוורת וזו התוצאה.