סיכום שנה

בעוד שבוע אחגוג את יום הולדתי החמישים ושבע. צעירה אני כבר לא, זה ברור, ובכל זאת, כל פעם שאני מסתכלת בראי אני מתפלאת לראות מולי אישה בגיל העמידה עם תלתלי שיבה ומשקפיים. בפנים אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי תמיד, בגיל עשרים ושלושים, איך יכול להיות שאני נראית ככה?

בניגוד לכמה השנים הקודמות, הסוערות ומלאות התהפוכות, השנה הזו הייתה רגועה יחסית. עוגי סיים סוף סוף את לימודיו, הוא זה שלמד, אבל המאמץ היה משפחתי ובלי העידוד והעזרה שלנו אני בספק אם הוא היה צולח את המשימה הזו. כל בוקר קמתי מוקדם כדי להכין לו קפה ולדאוג שיצא בזמן עם כל הציוד הדרוש לו, כיבסתי מאות פעמים את החלוקים הלבנים שלו ואת הכובע שנדרש לחבוש לראשו וכל הזמן דאגתי שלא יאבד את הסיכה שהיה עליו לענוד על המטפחת… וצריך היה לדאוג שתמיד יהיו לו גרביים נקיים והנעלים המיוחדות, כל דבר דרש תשומת לב קפדנית, וכמובן שגם רוב המימון של הנסיעות ושאר ההוצאות שלו נפל עלינו. הוא אמנם עבד פה ושם, אבל הרוויח מעט והצליח תמיד לבזבז הכל. גם הטיפול בניירת של ביטוח לאומי שעשה הכל כדי לא לשלם לו קצבת הבטחת הכנסה כפי שהיה עליו לעשות נפל עלינו. על כורחי נעשיתי מומחית בחוקים של ביטוח לאומי ושנאתי כל רגע. מאז שהוא נסע לאילת העומס שרבץ עלינו, יותר נפשי מפיזי, הוקל קצת.

כיום אנחנו לבד רוב הזמן, זה רק אנחנו עם הכלבים. מצחיק, כל השנים חיכיתי שהבית יתרוקן ותהיה לנו פחות עבודה והתחייבויות והנה, הילדים כבר כמעט לא בבית, ובמקום לנוח אנחנו מעמיסים עלינו את עול הטיפול בשלושה כלבים.

בכלבים קל יותר לטפל מאשר בילדים והם דורשים הרבה פחות מאמצים ובכל זאת, צריך לטייל אתם לפחות פעמיים ביום, לנקות אחריהם, להאכיל, להשקות, לסרק ולטפח. אני עושה את זה באהבה גדולה ושמחה שגיליתי – אמנם באיחור – את העולם הקסום של גידול הכלבים אבל זו גם אחריות לא קטנה ומה פתאום לקחתי על עצמי את העול הזה?

כנראה שלא מתאים לי לחיות כציפור דרור בלי שום התחייבויות ובלי שאצטרך לדאוג למישהו.

השנה התחלתי לדאוג גם לעצמי, לא רק לאחרים. אחרי הרבה סבל וכאבים בגלל הגב התחתון האומלל שלי שהקרין כאב נוראי גם לרגל ימין עשיתי מעשה והלכתי לטיפול. במשך החודשיים האחרונים אני מקבלת טיפול בדיקור ובכירופרקטיקה, והחשוב מכל – יעוץ נטרופתי. אחרי פגישה עם נטרופתית חביבה שסיפרה לי כל מה שכבר ידעתי על תזונה נכונה הלכתי ושיניתי את צורת האכילה שלי ולמרבה הפלא – אולי כי זה עלה כסף, או אולי כי עכשיו זה הזמן המתאים – אני מצליחה לדבוק בקלות יחסית באורח החיים הבריא יותר שהתחייבתי אליו. בכוונה אני לא אומרת דיאטה כי זה לא דיאטה, בדיאטה אתה מתענה ומרעיב את עצמך לזמן מה ואחר כך חוזר לבלוס, וכמובן משמין שוב. הפעם מדובר בשינוי של אורח החיים והתזונה, שינוי שאני מקווה לדבוק בו לתמיד. להפתעתי זה גם לא ממש קשה כמו שחששתי, אחרי שהצלחתי לפרום ולבטל את הקשר ההדוק והמשמין שנוצר אצלי בין קפה אחרי הצהרים לעוגיות, ולהיפטר מכל הממתקים והלחם הלבן ובמקומם לאכול לחם מקמח מלא, פריכיות אורז, ירקות ופירות הק"ג התחילו לנשור.

אני כמעט לא נשקלת, ולא בודקת כמה אני יורדת כל שבוע, אבל כל מי שרואה אותי מבחין בשינוי שהוא איטי אך יציב. אני הולכת ברגל לפחות שעה ביום – הכלבים מרוצים מאוד, עושה פילטיס פעם בשבוע ומתרגלת קצת לבד בבית, שותה המון, מים ותה צמחים בעיקר, ומשתדלת לא להתעצבן, לא קל במדינה שלנו, אבל אני מנסה.

לפעמים אני מתפלאת איך זה שאני כמעט לא עובדת, אבל עסוקה ללא הרף, ולא משתעממת אפילו לדקה. יש את העבודה עם הדבש, יש את הבית והכלבים, יש לי עבודה נחמדה וצנועה עם הטיפול בילדים שאני מכינה לבית הספר ולוקחת את הקטן לגן, ויש עבודת עריכה שאני עושה בשביל אתר אינטרנט אחד ששמו יישאר חסוי, זו עבודה בהתנדבות שלא משלמים לי עליה כלום, אבל גורמת לי הנאה וסיפוק גדול.

בשבוע הבא אחגוג עם המשפחה במסעדה, רעיון של הורי שהזמינו גם את אחותה הצעירה של אימא שחולקת איתי את תאריך יום ההולדת, ואולי ארשה לעצמי קינוח קטן ומשמין לכבוד יום ההולדת.