עוד מעט אחרי החגים

גם אנחנו קיבלנו שי לחג, פתאום, ממש בהפתעה לא מתוכננת, משרד הביטחון נכנע ושלח לנו את דו"ח מצ"ח של עוגי.

זה לא קרה כי הם נעשו פתאום טובי לב ויעילים, אלא בגלל שפנינו למבקר המדינה שהצליח להפעיל עליהם כוחות, ואולי גם איומים, לך תדע? ולבסוף הם נכנעו בחריקת שיניים ושלחו לנו ערמה ענקית של דפים שחלקם לא קריא, ואמרו שזה הדו"ח.

מסתבר שהם ערכו חקירה יסודית מאוד וראיינו המון אנשים, כולל חבר ילדות של עוגי ששירת בכלל במקום אחר, וניהל איתו שיחת טלפון ביום בו קרה המקרה.

פתאום זכינו לראות את המקרה מזווית אחרת של אנשים שלא מהמשפחה שלנו וזה היה שוק מאוד לא נעים. רק עכשיו קלטנו עד כמה עוגי לא היה מאושר אצלנו, ושהוא פירש את הניסיון לחנך אותו, לעזור לו להתבגר כעונש. מתברר שהוא חש כל הזמן  מקופח והיה משוכנע שאת האחרים אוהבים יותר, אם כי בפועל רוב המשאבים המשפחתיים שלנו הופנו אליו, ואני מדברת על כסף, אנרגיות, זמן ודאגות.

חלק מהתסכול והבלבול שלו נובע מההתעקשות, הפלילית ממש, של אחותו הבכורה לשמור איתו על קשר. נכון, גם היא הייתה אז קטינה, אבל גדולה ונבונה ממנו, וחבל שכל ההסברים והבקשות שלי להניח לילדים האלה להתבגר קודם נפלו על אוזניים ערלות. חלק גדול מהילדות שלו הוא בילה כשהוא נקרע בין שתי משפחות וכשהוא נאלץ לשקר לנו בהוראתה של אחותו, וכנראה גם של אימו הביולוגית.

צריך להיות יציב וחזק מאוד נפשית לעמוד במתחים כאלה, ועוגי לא ניחן בכוחות הללו. חבל שגילינו הכל רק כמה שנים אחר כך. עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק הלך שם אבל בטוח שלכל הסודות שהוא היה צריך להסתיר מילדות לא הייתה השפעה טובה על חייו.

משקית הת"ש שלו סיפרה שהוא ניסה להשיג מעמד של חייל בודד, וסיפר שהמצב הכלכלי בבית רע ושלא נותנים לו כסף, וכל הזמן רבים איתו. נכון, רבנו איתו פה ושם כי ראינו שהוא מבזבז כספים, שהרווחנו בעמל ויזע, על שתייה וסיגריות, ולא אהבנו את החברה שהוא הסתובב איתה, ולא את סגנון החיים שלו (ישן ביום ומבלה על חשבוננו בלילה), אבל לא היינו גרועים יותר מכל הורה אחר, אני חושבת. עובדה שבסופו של דבר הוא חזר הביתה אחרי שהשתחרר מבית חולים.

תמיד חשדנו שהוא לא הגיע למשפחה שנוח לו בה, ואולי עדיף היה לו לגור אצל אנשים פחות כבדים ומבוגרים מאיתנו. הערכים וצורת החיים שלנו ושל הוריו הביולוגיים (ובעיקר של אימו שהתגרשה מזמן מאביו) שונים מאוד. עוגי נקרע ומתלבט בין שני סגנונות החיים הללו ומתקשה למצוא לעצמו דרך. אנחנו דורשים ממנו שילמד, שיעבוד, שיחשוב על העתיד, ושלא יתמכר להנאות רגעיות ומזיקות (סיגריות ואלכוהול בעיקר), וכמובן שאצלנו לא שותים ולא מעשנים, משתעממים מכדור רגל ומתוכניות ריאליטי ולא מבזבזים כסף שאין.

שם זה אחרת, וכנראה שקל ונעים לו יותר אצלם, יש פחות ביקורת ואיש לא נוזף בו על קעקוע שעשה, ועל בילויים ליליים יקרים… מצד אחד הוא נמשך להנאות הרגע ומצד שני הוא בכל זאת גדל אצלנו, והוא מבין שככה הוא הורס לעצמו את העתיד ואת הבריאות.

לפחות צץרץ נשמר לנפשו מכל התסבוכת המשפחתית ההיא, מילדות הוא שומר מרחק זהיר ממשפחתו הביולוגית, ולמרות גילו הצעיר הוא מחושב יותר ויציב יותר.

 


ג'ינג'י מלמד את עוגי הצעיר לקשור שרוכים

 

אחרי שהתגברנו על הזעזוע של הדו"ח התחלנו בהכנות רציניות לטיול של ג'ינג'י. אני מדברת על טיול, אבל למעשה זה סיור מקצועי – הוא נוסע לכנס דבוראים בינלאומי בקייב- אפימונדיה. מי שמארגן את הנסיעה הוא איגוד הדבוראים ומועצת הדבש, אבל כמובן שאם כבר טסים עד קייב חבל לא לבקר בה ולטייל ולסייר ולראות כל מה שרק אפשר.

פתאום התברר שאין לנו מזוודה נורמאלית כי אחת אצל עוגי באילת, ואת השנייה, הקטנה יותר, הרסתי בפולין והגלגלים שלה כבר רופפים ועקומים. ג'ינג'י קנה לו מזוודה ענקית, עם נעילת קוד מדליקה, אחר כך קנה ספר על אוקראינה ומפה של קייב ומאחר והתיאבון בא עם האוכל נסענו אתמול לקנות כרטיס סים מיוחד לדיבור מחוץ לארץ, ועל הדרך עזבנו את סלקום ואורנג' שדרשו מחירים מזעזעים על חבילת שיחות לחו"ל, ועברנו לגולן טלקום. פתאום הבנו שאם ג'ינג'י ייקח איתו את הנייד הרגיל שלו ואנשים יתקשרו אליו מהארץ זה יעלה הון, ומי רוצה שיבלבלו לו את המוח בענייני עבודה כשהוא בחו"ל?

טיכסנו עצה והחלטנו לקנות עוד נייד אחד כי הנייד של ג'ינג'י שחוק ובלוי. קנינו משהו זול ופשוט בלי מצלמה – נוקיה מאה למי שמכיר – כי רק עם המכשיר הזה ג'ינג'י הטכנופוב מסתדר, וכפיצוי קנינו לו מצלמה חמודה עם נרתיק שאפשר לחבר לחגורה.

היום בזבזנו חצי יום על כל הסידורים הדיגיטליים הסבוכים הללו. אני אשאר עם שני מכשירים שלי ושלו, והוא ייסע עם הסים החדש שרק אני יודעת מה מספרו ויהיה חופשי לנפשו כציפור דרור.

הניסיון להתמצא בקייב על פי המפה בספר הוליד עוד הוצאה שתחכה לאחרי הנסיעה. התברר לג'ינג'י לתדהמתו הענקית שהוא כבר לא רואה כל כך טוב אותיות זעירות, וגם משקפי הקריאה שרכש לפני כעשר שנים לא מועילות לו. כבר שנים אני מסבירה לו שמשקפיים צריך להחליף כל כמה זמן, ושהוא צריך ללכת לבדיקה והוא מתעלם, ודווקא המפה האוקראינית הוכיחה שאני צודקת.

עוגי לקח לו שבוע חופש מהעבודה באילת וישהה איתי בבית וככה תהיה לי עזרה עם הכלבים ולא אהיה לגמרי לבד, ואם הכל יסתדר ולא יהיו תקלות אוכל להעלות בפוסט הבא תמונות של קייב המעטירה שצילם ג'ינג'י במו ידיו.


פנוראמה של קייב

37 תגובות בנושא “עוד מעט אחרי החגים

  1. יש המון דברים שהורים לא יודעים על הילדים שלהם
    לא נראה לי שלהורים שלי היה מושג מה חשבתי והרגשתי בגיל העשרה או בצבא
    ואם אמרתי או רמזתי על משהו הם היו צוחקים על זה או אומרים לי שאני משקרת להם או אומרים שאני סתם ממציאה דברים

    דוח שקיבלתם עוזר לכם במשהו? חוץ מלהבין את התמונה שהייתה בזמנו?

    אבא שלי גם החליף את המכשיר שלו לא מזמן
    גם לנוקיה הוא גם טכנופוב (וגם ג’ינג’י )
    חודש שלם הוא הציק לי עם שאלות על הטלפון (וזה עוד טלפון פשוט לא משוכלל)

    נראה לי באמת שטסים לחו"ל צריך או לקנות סים מקומי, או ללכת עם מספר שלא כל אחד מהארץ יכול להתקשר אליו

    אהבתי

  2. באמת עוד מעט אחרי החגים. איך הזמן עובר מהר …
    מה הצעד הבא אחרי שקיבלתם את הדו"ח? זה עוזר לכם במלחמה מול משרד הביטחון? האם הוא מכיר בעוגי כנכה צה"ל?

    נסיעה טובה לג’ינג’י. שיסע בשלום ושיחזור בשלום. 
    ושתיהני מהחופש שלך 🙂 לפעמים זה נחמד להיפרד לכמה ימים…

    אהבתי

    1. המשפט יהיה רק בנובמבר, אני עוד לא יודעת אם הדוח מזיק או מועיל. תלוי בשופט אני מניחה.

      אני מקווה שהפרידה הקצרה תועיל לשנינו כי די קשה לעבוד ולחיות יחד ולהיות צמודים כל הזמן.

      אהבתי

  3. ככל שאת מספרת יותר על עוגי אני מעריכה אתכם יותר. קיבלתם ’תיק’ לא קל, ועמדתם במשימה בגבורה. לא הכל תלוי בכם. והתוצאה הסופית היא שהצלחתם. עוגי מחזיק בעבודה יחסית קבועה באילת, הוא גם ילד טוב (מגיע הביתה לעזור לך עם הכלבים), ולמרות שיש לו את השדים שלו להתמודד איתם, הוא בגדול ’שלכם’, מה שמעיד שבין הגנים לחינוך, במקרה שלו החינוך בהחלט הדומיננטי. בהצלחה לג’ינג’י בטיול באוקראינה.

    אהבתי

  4. העובדה שעוגי בכל זאת חוזר תמיד הביתה אליכם מעידה,  כך נראה לי,  שהוא רואה אתכם כמשפחה הממשית שלו,  כך שכמו תרופה למעלה,  גם אני חושבת שהצלחתם.  ואחרי מה שסיפרת,  התמונה של ג’ינג’י מלמד אותו לשרוך שרוכים נוגעת ללב ומדברת בעד עצמה.

    נסיעה טובה לג’ינג’י 🙂

    אהבתי

    1. בין שתי המשפחות שיש לו אנחנו היציבים וההגיוניים יותר, וכנראה שגם הנדיבים יותר.
      יש בו הרבה כעסים, עליהם, עלינו, אולי גם על עצמו… אני מקווה שככל שהוא יתבגר הוא יתאזן נפשית וימצא לו את המקום שלו בעולם.

      אהבתי

  5. קשה לאמץ ילדים. עוד יותר קשה לאמץ אימוץ פתוח כשברקע משפחה שהיא לא משפחה ומה שעובד זה רגשות ולא המח. אני הייתי מבקשת עזרה כדי ליעזרו לכם איך להתנהג הלאה. להורים יש נטייה לבקר. אנחנו השתדלנו יותר לעבוד על חיזוקים חיוביים. הילדים יודעים מה לא בסדר. לפעמים הם עושים זאת כדי להתגרות. אבל כשמדגישים את הצדדים החיוביים, זה עושה להם הרבה יותר טוב ומחזק אותם.
    בהצלחה

    אהבתי

  6. אני בטוח שהייתם הורים נהדרים לעוגי,עשיתם ככל יכולתם ומה לעשות ילדים הם הפכפכים ולא תמיד ניתנים לחיזוי בתגובותיהם
    לעיתים זה ממשיך כשהם גם גדלים

    שיסע ויחזור בשלום הג’ינג’י,אולי יקפוץ לאומן לבקש פרנסה טובה:-)

    אהבתי

  7. להיות הורים זה קשה. להיות הורים לילד שיש לו תיק כזה, ומשפחה שלו שמטרפדת דברים ברקע זה קשה מאוד. כל הכבוד לכם. אתם מעוררי כבוד והערכה רבה. קשה לא להרים ידיים אלף פעם ביום. כל הכבוד. ונדמה לי שבאמת כפי שכתבו מעלי, עוגי, ככל שהוא גדל גם לומד להכיר בכך, במאמץ, בתרומה, באהבה. חזקו ואמצו. 

    מחכה לתמונות!

    אהבתי

    1. למרות הכעס על המעורבות שלהם מאחורי הקלעים אני מבינה שהם לא ידעו איזה נזק הם עושים, יכול להיות שהם לא קולטים את זה עד עכשיו, אני לא בקשר אתם ולא מוצאת אתם שפה משותפת.
      בדיעבד צר לי שלא היינו תקיפים יותר כשהבנו שיש לעוגי קשר עם משפחתו הביולוגית.

      אהבתי

  8. יכול להיות שההפתעה מהתנהגותו של עוגי היא כי ניסה ל"נגן" על המצב כדי להשיג שיפורי ת"ש בצורה אינטרסנטית טהורה ? אחרת, לא הייתי רואה מצב שלא התלבט לשניה בהקשר החזרה הביתה.

    אהבתי

    1. זו הייתה יותר מהפתעה, זה גם עלבון שמעורב עם רגשות אשמה, יכול להיות שהיה לו כל כך רע עד שהוא רצה להתנתק מאיתנו לגמרי?
      מצד שני הוא כל הזמן שינה את דעתו ולא היה יציב בבקשה הזו, פעם רצה ופעם לא.
      איך לא קלטנו עד כמה הוא היה נסער ומבולבל?

      אהבתי

  9. כאב לי לקרוא על עוגי ועליכם.
    אני סבורה שאימוץ ילדים מרקע בעייתי הנו מלאכתם של מלאכים, וכאלה אתם. חיכוכים יש גם במשפחות ביולוגיות, ואין ספק שיבוא יום (ואולי כבר בא?) ועוגי יעריך כל דקה במחיצתכם.

    תתחדשו על הרכישות, ושתהיה נסיעה טובה וטיול מהנה.

    אהבתי

    1. אשמח להתהדר בתואר של מלאך אבל האמת היא שלא ידענו איזה נטל לקחנו על עצמנו ועד שהבנו את הקשיים שבגידול ילדים מאומצים עם רקע בעייתי כזה כבר היה מאוחר מידי, כבר היינו מחוייבים להם ואהבנו אותם כאילו היו שלנו.

      ונכון, גם עם הבת הביולוגית יש חילוקי דעות וויכוחים

      אהבתי

  10. כבר מזמן זה ידוע שאת אישה אמיצה- ולהתמודד עם הדוח הזה זה בהחלט קשה בטירוף
    אני אוהבת את העובדה שאת מיישרת מבט מפוכח ולא מפחדת לנבור
    את אישה אמיתית עם רגליים על הקרקע ואני בטוחה שאת אמא מעולה- הדרך שבה את מחזיקה את הבית מעוררת הערצה
    יום אחד עוד נפגש…

    איסולד

    אהבתי

  11. אני רואה שכבר כתבו לך כל מה שחשבתי במהלך קריאת הפוסט, על כמה קשה לגדל ילדים אפילו כשהם ביולוגית שלנו, על אחת כמה וכמה כשהם באים עם מטען כבד ממשפחה אחרת, על כמה שאנחנו ההורים לא באמת יודעים מה מתחולל בנפשו של הילד גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים, ובמיוחד על כמה קשה לעשות את הדבר הנכון, כשהילד משדר כל הזמן התנגדות. הרי הרבה יותר קל לשחרר ולתת לו לעשות כרצונו, אבל כולנו יודעים שזה לא המפתח לאושר שלו, גם אם נדמה שכן. אני חושבת שעשיתם את כל הדברים הנכונים, פעם שמעתי באיזו תכנית טלוזיה שכשאתה שומע את הילד אומר לך בפעם הראשונה "אני שונא אותך" אז אתה יודע שאתה הורה טוב. אז נכון שזה נאמר כבדיחה אבל יש בזה הרבה אמת, כי כשהילדים צעירים, מה שהם חושבים שטוב ונכון במקרים רבים הוא מזיק, ואנחנו כהורים התפקיד שלנו להסתכל קדימה אל העתיד ולא על ההנאה הרגעית של הילד.
    אני מקווה שהדוח יעזור לעורך דין שלכם להערך למשפט, אני מקווה שלמרות כל הקשיים שעוגי הגיע איתם לצבא משרד הביטחון יאלץ בכל זאת לקבל עליו אחריות מסויימת לפחות ברמה הבריאותית לעתיד לבוא.
    כי אני יכולה להגיד לך שבפציעות קשות, שום דבר לא נגמר גם כשנדמה שזה נגמר.   

    אהבתי

    1. אני מקווה שאת צודקת והדו"ח הזה יועיל ולא יקלקל.
      אין לי הרבה תקוות ממשרד הביטחון ואני ממש לא בטוחה שמגיע לעוגי פיצוי, בטח לא מהם אבל יכול להיות שעדיף שהוא לא היה מתגייס, מצד שני לא חוכמה להיות חכם בדיעבד.

      אהבתי

  12. המקרה הזה הזכיר לי חבר שהתאבד בצבא הוא למד איתי בבסמ"ת בחיפה. הוא היה שייך לקבוצת תלמידים שהגיעה מעיר מרוחקת ללימודים בחיפה, ואני משער שהיה צריך לצאת כל יום בשעה 6:00 מהבית.  בחור יפה שהיה ראש גדוד בצופים, תלמיד מצטיין. לאחר 5 חודשים מהגיוס לחיל אויר במקצועו הטכני הוא התאבד. לכאורה אין כל סיבה להתאבדותו. העניין הוא שאין צורך לחפש סיבות, לפעמים הן לא קיימות לפני. עצם השהות בצבא מביא חלק מהחיילים לצערנו לכדי התאבדות. לכן על הצבא להיות דרוך לכך. הצבא צריך מערכת של בריאות הנפש ות"ש שתהיה קשובה. אין צורך לחפש תירוצים מעברו של החייל (ובמידה והם היו חושבים שישנה בעיה טרם הגיוס הם לא היו צריכים לגייס כלל).
    במקרה שלכם מצבו של עוגי בהיותו בן מאומץ היה ידוע לצבא. כמו כן הוא סיפר לפקידת ת"ש על מצוקתו. זהו, כאן הצבא היה צריך לפעול ולטפל.
    לכל ילד, גם אם אינו מאומץ יש שק שלם על הוריו. גם ילדים ביולוגיים כל הזמן רבים מי הבן המועדף וכל אחד חושב שהוא מקופח.
    טוב שהשגתם את הדו"ח כי אחרת הייתם מופתעים במשפט עם העובדות האלה. תקחו עורך דין טוב שיטיל על הצבא את מלוא האחריות.
    שיהיה בהצלחה.

    אהבתי

    1. הצבא באמת היסס ולא כל כך רצו לגייס אותו.
      האיבחון שלהם על קשיי הסתגלות היה מדויק להפליא.
      בסוף הוא שכנע אותם לחייל אותו, אולי עדיף שהוא לא היה מגיע לצבא

      אהבתי

  13. עוגי(?) מנסה להשיג את הטוב שבכל העולמות. לי זה מזכיר סיפורים איך ילדים מתפנקים אצל סבא וסבתא ואצל ההורים מתחנכים. זה לא סוף העולם. צריך להקדיש לו כל יום חצי שעה קבועה לשיחה, זה מאד ירגיע אותו, הוא יוציא את כל המחשבות יעבד אותן ויזכה לשלוות נפש.
    מחכה לצילומים וסיפורים מקייב

    אהבתי

    1. מאז התקופה ההיא חלפו כמעט שנתיים, כולנו במקום אחר עכשיו, נקווה שטוב יותר.
      כיום הוא עובד אחרי שסיים את לימודיו ונראה שהמצב טוב יותר.
      וברגע שג’ינג’י ישוב לארץ אפרסם פוסט מיוחד.

      אהבתי

  14. פעם כשדיברתי עם פסיכולוגית על אימוץ היא אמרה לי שילד מאומץ, תמיד, בבסיס הקיום שלו ישנה העובדה שלא רצו אותו (או לא הצליחו להתמודד עם קיומו) והידיעה הזו כל כך גדולה וכבדה שהיא מאפילה על העובדה שמישהו אחר רוצה ואוהב אותו.
    כמובן שזה תלוי במבנה האישיות של הילד כמה הוא מצליח לראות את הצד החיובי ולהתמודד עם החיים ועם הנטישה הבסיסית. 

    ככל שאני קוראת יותר, כך נראה לי שעוגי זכה במשפחה יציבה ובטוחה שהצליחה להקנות לו ערכים בסיסיים למרות ההשפעה הבלתי פוסקת של המשפחה השניה. 

    אהבתי

    1. עוגי הגיע אלינו מאוחר מידי, והביא בירושה אישיות לא כל כך יציבה.
      כל נסיבות חייו הם עלילה טרגית של טעויות וכשלים.
      מאז שהכרתי אותו אני מודאגת בגלל עתידו.
       

      אהבתי

  15. פעם בעלי אמר שהוא היה רוצה לאמץ ילד – ואני (הידועה כנמרה המגינה על גוריה) לא הסכמתי בשום אופן לעשות את זה לילדים שלי. נכון – זה אנוכי לחשוב על ילדיי ששפר גורלם על חשבון ילד שהיינו יכולים להציל, אבל לא מצאתי בתוכי את הכוחות לעשות זאת, וגם ידעתי שלפחות באותה התקופה הייתי עושה זאת לבד כי בעלי היה אך ורק בעבודה וכל נטל הבית והילדים היה עלי. 
    מתוך הזיכרון הזה והרגשות הסותרים האלה אני קוראת את כל מה שעבר עליכם עם עוגי ומעריצה אתכם. את יכולה להכחיש ככל שתרצי – אתם מלאכים. אולי לא ידעתם מה יגיע אבל התמודדתם עם זה באצילות נפש ואהבה וכוחות בלתי נלאים. הדו"ח רק מוכיח שילדים (וגם בגיל הזה הם עדיין ילדים) לא יודעים מה נכון להם ומה טוב בשבילם, ומזל שהיה לו אתכם – שלא וויתרתם. ועוד תראו כמה הוא עוד יודה לכם על זה. וגם אם לא – מגיע לכם צל"ש

    אהבתי

    1. משום מה יש במשפחה המורחבת שלי המון מקרים של אימוצים. זה אף פעם לא יצא מוצלח במיוחד.
      לא שאין בעיות עם ילדים ביולוגיים אבל עם מאומצים זה תמיד מסובך יותר.
      אם יש לך ילדים ביולוגיים עדיף להסתפק בהם, אלו לפחות צרות תוצרת בית.

      אהבתי

  16. להיות הורה זה מסובך. גם לילד ביולוגי… ונראה לי שכל אחד בזמן כזה או אחר מלא טענות כלפי ההורים שלו… וכבר כתבו לך לפני כמה זה ראוי להערצה, וכבר אמרו לך כאלה שקוראים פה הרבה יותר שנים שזה מדהים, אנני רק אוסיף שלי מהצד, את נקראת לגמרי כמו הורה שפוי… ומהטובים שבשפויים:-)

    אהבתי

  17. מההתחלה הערצתי אותך על זה שאימצת, ועוד שניים, ועוד בנים, ועוד מגיל מעל ינקות.  את מדהימה וג’ינג’י מדהים.  עשיתם עבודה נהדרת.

    אני חושבת שזהות זה משהו שמתגבש עם הרבה גורמים.  אתם גורם משפיע מאד, וכמו שכתבו לך – גם אם הוא היה ילד ביולוגי, לא בטוח שהוא היה 
    מתחבר" לצורת החיים שלכם בקלות.  
    אוזי הוא דוגמה טובה, בן להורים אלכוהוליסטיים, שבחר לחיות עם משמעת ועם הישגים, לעומת האחים שלו בחרו להיות אלכוהוליסטים.  

    כמה מדהים שאתם זוכים, כהורים, להציץ לתוך נפשו של עוגי דרך מחקר כל כך מעמיק.  כמה הורים לא זוכים לזה בכלל?

    אני כל כך שמחה שעוגי חי, גדל, ומשתקם.  
    נשמע שיש לו עוד דרך ארוכה, אבל איזה מזל יש לו שיש אתכם לתמוך בו בדרך הזאת.  להרבה ילדים במצבו לא היה כזה מזל.  

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s