לומדים תוך כדי הליכה

עברנו למקום החדש שלנו בדיוק לפני שלוש שנים. ראשון לספטמבר 2010. מאז למדנו המון על ניהול מרכז מבקרים. זה נראה פשוט אבל זה ממש לא, צריך לדעת לקרוא את הקהל שלך, למשוך אותו, לתת לו מה שהוא רוצה, ולא להניח לו לרמוס אותך ולנצל אותך.

למדנו תוך כדי עבודה. בהתחלה היינו רק בעסקי הדבש ומוצריו הנלווים, לקח לנו זמן לקלוט שגידול דבורים מרתק אנשים ולהבין שחוץ מדבש אנשים רוצים תעסוקה לילדים בימות החופש המעיקים והארוכים מידי.

 

למרות שחששנו שלא נצליח להתמודד עם ילדים קהל ההורים לחץ, וחוץ מזה ראינו שרק ממכירת דבש קשה להתפרנס אז התחלנו עם רדיית דבש, נתנו לילדים לפתוח לבד מסגרות ולסובב אותן בצנטריפוגה, מי היה מאמין שהצנטריפוגה הקטנה שקנה אבא של ג'ינג'י לפני ארבעים שנה תהיה כזו אבן שואבת לקהל?

די מהר קלטנו שרוב ההורים שמגיעים אלינו באים עם ילדים צעירים מידי שלא מסוגלים להתמודד עם הרדייה וניסינו להפריד בין אחים גדולים לקטנים, מה שאף פעם לא הצליח לגמרי וגרם לבלגן נוראי. השנה תפסנו סוף סוף שצריך לעשות הפרדת כוחות – סדנת רדייה לגדולים בני שש פלוס וסיור בכוורת לצעירים יותר.

בשבתות ובחגים רק סיורים, ובחול המועד ובחופשים מלימודים סדנאות רדייה, ורק לקבוצות של שמונה ילדים ומעלה.

הבנו שצריך לפרסם באינטרנט כי לשם פונים רוב ההורים שרוצים לעשות משהו מעניין בחופש, ואחרי היום הראשון של ראש השנה הבנו גם שחייבים לגבות מחיר סמלי כי אם הסיור יהיה חינם נוצף המון אנשים שיבלבלו את המוח ויתחזרו על הטעימות, ובסוף לא יקנו כלום.

10 ₪ לבן אדם זה לא הרבה כסף אבל זה מספיק לסנן טיפוסים לא רצויים.

שני ימי החג היו פשוט טירוף, עבדנו שעות רבות, המקום היה מפוצץ באנשים והיה צורך לענות על המון טלפונים ולספק הסברים, אחרי שהתחלנו לגבות כסף גם על הסיור הפסקנו להרגיש פרייראים.

מזל שלילי באה לעזור לנו, בלעדיה לא היינו מחזיקים מעמד. בשבת היה פחות לחץ אבל עדיין היו מספיק אנשים.

מדהים להיזכר כמה שנים לקח לנו להבין ולשכלל את השיטה עד שהצלחנו להפעיל את המקום שלנו לשביעות רצוננו ורצונם של קהל המבקרים.

 

היום, אחרי שבוע של טלפונים והסברים ועבודה מאומצת עם קהל (בשבילי זה קשה במיוחד כי אני די סוציופתית ולפגוש המון אנשים זרים ועוד להיות נחמדה אליהם כל היום זה עניין קשה מנשוא) היום סוף סוף היה לנו שקט ולכן נסענו לקיבוץ מזרע לבקר את מחסן מכשירי החשמל החדש שפתחו שם וחזרנו עם מדיח חדש – הישן שבק חיים לכל חי – ועם מתנה לצץרץ שבאוגוסט מלאו לו 21 – טלוויזיה שטוחה חדשה במקום הטלוויזיה העתיקה שיש לו.

אכלנו במסעדה במזרע, כבר אין שם מסעדת עם בשר לבן אלא מסעדה ערבית עם המון סלטים מצוינים ובשר כבש שלא אכלנו. בירות ויין אין, בעל הבית מוסלמי.

היינו גם במשתלה ועלינו על רעיון טוב להמשך פיתוח הגינה של מרכז המבקרים וחזרנו עייפים אך מרוצים, ועוד לפני שהספקנו לנוח התקשרה מישהי שרוצה לקנות כוורות ופרופוליס… אין רגע דל, שרק ימשך ככה