פולין – מסע שורשים

 

לכבוד יום הולדתו השמונים של אבא הגו הורי רעיון מקורי, לקחת את כל המשפחה למסע שורשים בפולין, המקום ממנו עלינו לארץ.

על פי התכנון המקורי היינו אמורים להיות קבוצה גדולה הרבה יותר, אבל בסופו של דבר היינו רק עשרה אנשים וזה היה די והותר.

מישראל הגיעו 5 – הורי ואני, אחיו הצעיר של אבא ואשתו.

מאמריקה הגיעו גם 5 – אחי ואשתו, שני הבנים שלו ואחיה של אשתו של אחי שבקיצור נקרא לו מארק. גיסתי ואחיה הם לא מפולין, ההורים שלהם הגיעו גם מאירופה, מרוסיה נדמה לי, ולכל אחד מהם הייתה אם אחרת כי אבא של גיסתי התחתן יותר מפעם אחת, אבל הם רצו לבוא, ודווקא הבת היקרה שלי ואחותה הצעירה של אימא, שבשבילי היא יותר אחות מדודה, לא הצליחו להשתחרר מהעיסוקים שלהן בארץ לכמעט שבועיים, וככה השאירו אותי דוברת העברית בלבד היחידה בחבורה.

האמת, זה לא מדויק, אני מדברת אנגלית לא רע כמו שגיליתי להפתעתי, טוב יותר משאר הישראלים ובטח מהפולנים ואוצר המילים הפולני הקטן שלי התרחב בצורה מדהימה במשך השבועיים האלה. הצלחתי אפילו לקרוא קצת בפולנית שמבוססת על אותיות לטיניות אבל יש לה כמה אותיות נוספות משונות וקשות להיגוי.

 

אני בטוחה שאני לא צריכה לספר לאיש שאירופה יפה להפליא, רחבת ידיים וירוקה גם בקיץ. יש לה היסטוריה מרתקת ובניינים מדהימים ביופיים, הפארקים שלה גורמים לישראלים מוכי שרב להוריק מקנאה, ושפע האגמים והנהרות המחיים את אדמתה הפורייה מעוררים בנו אנחה קולקטיבית. נסענו באוטובוס הפרטי שהורי שכרו על פני מאות ק"מ של יערות עבותים ושדות מוריקים, עברנו מוורשה ללודג', ביקרנו בגטו המתפורר של לודג' ובארמון המפואר שבנה לו שם גביר יהודי בשם פוזננסקי, והתעצבנו בשקט בבית הקברות היהודי הענקי. פסענו ביראת כבוד בתחנת הרכבת הישנה ממנה שלחו יהודים להשמדה ושתקנו בקרון הרכבת העתיק שהפך למוזיאון עצוב ומכובד. משם נסענו לוורוצלב שם ישנו במלון מוזר ומודרני עד להפתיע שהיה אפילו קצת יומרני בחדשנות להכעיס שלו. בוורוצלב ביקרנו בבית הכנסת המשומר להפליא והמפואר מאוד אך הריק מיהודים והבטנו נדהמים בתמונות עתיקות של פליטים יהודים שחזרו לפולין אחרי המלחמה. גם סבתא חנה עם ילדיה הקטנים – אבא ואחיו שנראה שונים לגמרי באותן שנים – צולמו שם, ורק אבא והדוד זיהו את עצמם באותן תמונות שחור לבן עצובות ודהויות מיושן. כדי להתאושש מהחוויה אכלנו ארוחה נפלאה במסעדה בסגנון איטלקי והגברים שתו שם וודקה פולנית מצוינת בעוד הנשים מטיבות ליבן בגלידה עם קצפת ועוגת תפוחים נהדרת שנקראת בפולין שרלוטקה.

משם נסענו לקרקוב היפה להלל, טיילנו ברובע היהודי שלה והופתענו לראות כמה אנשים באו לפסטיבל המוזיקה היהודית. כשעייפנו מהמוזיקה הרועשת נסענו משם חזרה למלון בטרמווי – חשמלית. ביקרנו חברים ותיקים של הורי והדודים בז'רזוניוף שנקראת – הפתעה! הפתעה! – על שמו של דבוראי פולני אחד מהמאה ה – 19 והצטערנו בצערה של היהודיה היחידה שנשארה בעיירה כי אימא שלה שהייתה קומוניסטית אדוקה אסרה עליה לנסוע עם כל שאר יהודי העיירה לישראל. היא התחתנה עם רוסי שעזב למענה את מכורתו ובא לגור בפולין, וילדה לו שתי בנות, הן יהודיות על פי ההלכה אבל לך תספר להן את זה. שתיהן בנו להן חיים טובים ורחוקים לגמרי מהיהדות ונישאו ללא יהודים.

בית הקברות במקוב הפך למגרש חניה לאוטובוסים ובצד שמרו את המצבות שנותרו

 

ביקרנו את קברו של אחיה הצעיר של אימי שנהרג בתאונה טרגית כשהיה בן חמש, ושמענו מאימא שוב את סיפור הבריחה של משפחתה מפולין הכבושה לרוסיה שלא קיבלה בסבר פנים יפות את הפליטים, אבל הניחה להם לחיות ונתנה להם לחזור לפולין בתום המלחמה. גם לאבא וגם לאימא היו סיפורים מרתקים ומזעזעים, והדוד שלי שהיה רק בן שבע בתום המלחמה אמר שהוא לא קונה לוטו ולא הולך לקזינו כי הוא, שזוכר את עצמו כילד בן שלוש עומד עם ידיים מורמות מול חיילים רוסים שרצו לירות בו ובמשפחתו, אבל ניצל ברגע האחרון בגלל התהפכות של טנק שעבר על גשר סמוך, כבר זכה בפיס של החיים וזה מספיק לו לגמרי.

 

למרות שאכלנו אוכל פולני מצוין ומשמין במסעדות טובות ונהנינו הנאה רבה מכל מה שראינו ועשינו השואה והגורל היהודי היו שזורים בכל הטיול המענג להפליא הזה. עברו למעלה משבעים שנה מאז המלחמה ההיא ועד היום הפולנים זוכרים אותה ולא סולחים לגרמנים שקרעו את ארצם והפילו אותם לידי הקומוניסטים. רק בשנת 1989 הם זכו באמת להשתחרר, ומרגע שהמשטר הקומוניסטי נפל הם התמסרו לקפיטליזם בכל ליבם, ונראה שהם עושים חייל. אני תוהה מתי הם יעצרו רגע, יפסיקו לבנות בתים מודרניים עם ציפוי זכוכית ולפזר שלטי פרסומת תחת כל עץ רענן וגבעה מוריקה ויירגעו קצת מהמרדף אחרי החלום האמריקאי.

אין לי תמונות מאושוויץ, עד שעלה בדעתי לשלוף את המצלמה החל לרדת גשם זלעפות מלווה בברקים ורעמים, ואת בירקנאו כבר ראינו מהמכונית אחרי שהשומר החביב באושוויץ (תארו לעצמכם לעבוד כשומר באושוויץ ב – 2013 ?) הזהיר אותנו לא לפתוח חלילה מטריה כי היא עלולה להפוך לכליא ברק ולחשמל את מי שיחזיק בה. חבל, דווקא הייתה לי מטריה מצוינת שמצאתי בשירותים של טרסות הזהב בוורשה – קניון ענק ומרשים במרכז וורשה קצת ליד בית הכנסת השמור להפליא שרק תיירים מישראל פוקדים אותו. אותי זה שעשע מעט וקצת העציב איך בפולין שהיו בה פעם כל כך הרבה יהודים, יותר מידי לטעמם של הפולנים אז, נעשתה היהדות למשהו מרתק וראוי לשימור. הרגשתי שם קצת כמו איזה חיה אקזוטית נכחדת, שריד מעניין מהעבר שיש להגן עליו ולהציגו לתיירים בגאווה.

בונים כל הזמן, בעיקר בוורשה

 

בוורשה עיר הבירה יש תערובת מוזרה ומפתיעה של חדש וישן – מצד אחד הרובע הישן הנהדר שכולו משוחזר כי הנאצים החריבו אותו אחרי המרד הפולני ומצד שני קניונים מודרניים שכמותם אפשר למצוא בכל עיר גדולה בעולם ועל כולם עולה קניון ארקאדיה היפה להפליא בעיצובו.

בוורשה הייתה לנו חוויה מפחידה מאוד – בן אחי הצעיר שחגג בטיול את יום הולדתו ה – 16 הצליח לפצוע את עצמו בצורה מזעזעת כשניסה לפתוח בקבוק מיץ מזכוכית בלי פותחן. זה קרה בתום קונצרט מקסים של שופן שנערך על הדשא מסביב לבריכה שעליה משקיף פסל מפורסם של שופן יושב מתחת לערבה הבוכייה. פחות מדקה אחרי תום החוויה התרבותית המקסימה הזו הכל התהפך בבת אחת, הילד צעק ונבהל כשמזרקת דם פרצה מכף ידו ולמרבה המזל אחי מיהר להגיב וכרך חוסם עורקים מאולתר מחגורה על זרועו של בנו, מישהו התקשר מהר לאמבולנס ואישה אחרת גילתה יוזמה ונידבה חיתול חד פעמי כתחבושת זמנית. היה לנו מזל עצום כשרופא עיניים מניו יורק שנכח במקום חש לעזרתנו בזריזות יעילה, השכיב את הנער על ספסל הרגיע אותו באנגלית והשתלט על המצב. אחר כך נסענו בעקבות האמבולנס שהגיע בזריזות לבית החולים לילדים וגילנו את פולין האחרת, זו של האזרחים הפשוטים. בית החולים היה קטן ומרופט ואמנם הרופאים היו מעולים וחביבים אבל הציוד דל והמבנה המיושן הזכיר את בתי החולים בארץ בשנות החמישים. איך זה שיש להם תקציב לבניית קניונים אבל לא לבתי חולים לילדים?

אני לא אלאה את קוראי בתיאור הטיול יום אחר יום, זה יעניין רק את מי שהיה שם, אבל אני ממליצה בכל לב לבקר במוזיאון שינדלר בקרקוב – בית החרושת של שינדלר, זה שמופיע גם בסרט הפך למוזיאון על קרקוב במלחמה ויש גם כמובן חלק נכבד לסיפור תולדות היהודים. המוזיאון מהווה מעין קפסולת זמן שלוקחת אותך לתקופה ההיא ובאמצעות סרטים, פרטי יום יום מאותה תקופה ותכנון מתוחכם של המסלול שעובר התייר אתה נזרק לתקופה ההיא ויוצא משם כמו מתוך מכונת זמן.

מצלמה של צלם רחוב בקרקוב של לפני המלחמה

 

מוזיאון השואה בוורשה לעומת זאת היה מעט מאכזב. המבנה מרשים מאוד ונשקף אל האנדרטה של רפופורט, שהעתק ממנה נמצא גם ביד ושם, אבל הוא עדיין ריק ובעצם אין שום תצוגות חוץ מסרט הדרכה שמסביר מה עומד להיות שם.

לסיכום אוכל להגיד שהטיול היה מדהים ונפלא אבל מאחר וכולנו היינו קרובי משפחה היו גם לפעמים כעסים ומתחים ופה ושם קצת עלבונות ואפילו מריבות קטנות שנשכחו די מהר לשמחתי. אני מודה, למרות שהיה מדובר בקרובי משפחתי האהובים היו כמה רגעים שאפילו הצטערתי שבאתי אבל זה עבר לי.

לאחי היה קשה מאוד כי הוא היה המקשר בין הישראלים והאמריקאים בחבורה, והיה עליו לתרגם ללא הרף ולרצות גם את הורי וגם את אשתו וילדיו – לא היה לו קל אבל הוא עמד בזה בגבורה. גם אני מצאתי את עצמי נאבקת לבקש תרגום כשהפולנית נעשתה קשה ומסובכת מידי בשבילי. למרות מעט הקשיים והלחצים המשפחתיים נהניתי מאוד, שמחתי לראות את הקשר בין הורי לנכדים האמריקאים מעמיק ומתחזק, והיה תענוג גדול לשהות במחיצת אחי הקטן שהפך להיות גבר לעניין ואבא נהדר. התחברתי מאוד גם עם אחיה של גיסתי ואני מקווה שכולם יבואו לבקר בארץ ואוכל לארח אותם.

 מתאוש שהאמריקאים קראו לו מיד מתיו – הספן שהדריך אותנו והוביל אותנו לחוף מבטחים ברפטינג המענג על גבול סלובניה