דילמה קיומית

סוף סוף (אחרי שהתלוננו במשרד מבקר המדינה על הסחבת של משרד הביטחון) קיבלנו מהם הודעה שעוגי לא יקבל מעמד של נכה צה"ל ואם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להגיש ערעור בארבע העתקים תוך שלושים יום.

מבחינתי אפשר היה להשאיר את משרד הביטחון מאחורינו ולהתחיל לקדם את העניינים דרך ביטוח לאומי ועל הדרך להכניס לתביעת הנכות גם את הבעיות האחרות של עוגי, אלו שהוא בא אתם מהבית.

הוא דיסלקטי ולקוי למידה ויש לו כל מיני בעיות של ריכוז וזיכרון שממררות את חייו מאז ילדותו. מסתבר שזה נחשב לנכות ואפשר לבקש עזרה מביטוח לאומי, איזה יופי!

 

לצערי ג'ינג'י רואה את הדברים אחרת ומתעקש להמשיך להילחם במשרד הביטחון למרות שזה יהיה עניין יקר להחריד, גם בכסף וגם באנרגיות. משרד הביטחון אוהב לגרור את התובעים אותו לאורך שנים, להתיש אותם ולבזבז את זמנם ומרצם. גם ביטוח לאומי כזה אבל הוא פחות גרוע, ובעוד שביטוח לאומי מטפל באדם בלי קשר לסיבות הנכות שלו משרד הביטחון לא יפצה אותך על בעיות שהבאת מהבית ולא לקית בהן בגלל השירות.

 

היינו כבר אצל שני עורכי דין, אחד שש לקרב כמו בעלי ומת להילחם במשרד הביטחון ולגרום להם לשלם, ועל הדרך גם להרוויח שכר טירחה נאה. השני פחות מתלהם וחושב שעדיף ללכת על בטוח ולבקש נכות מביטוח לאומי.

מחר נלך לעוד עורך דין, נראה מה יהיה לו להגיד בנדון.

אני יודעת רק דבר אחד, אני רוצה שלעוגי תהיה קצבה קטנה כדי שיהיה לו על מה לסמוך אם יאבד את מקום עבודתו. הוא עובד אמנם רק במשרה חלקית בגלל הלימודים, אבל גם את המשרות הצנועות האלה בשכר מינימום הוא מתקשה לשמור מפני שהוא איטי מידי ולא תמיד עומד בקצב של המטבח.

בגלל המגבלות הגופניות שלו הוא מתקשה לעבוד יותר משבע שמונה שעות ביום, והוא מתעייף מהר ומאבד ריכוז. אני חוששת שלעולם הוא לא יצליח להרוויח מספיק כדי להיות עצמאי כמו שהוא שואף. כל זמן שאנחנו בחיים תמיד יהיה לו על מי לסמוך, אבל מה יהיה בעוד עשרים או שלושים שנה? 

סוף שבוע גשום עם קשת בענן

 

ובמעבר חד לחלק נחמד יותר בחיים שלי – מסיבת יום ההולדת השמונים של אבא.

השנה נפל יום הולדתו על יום שישי וציון המאורע אימא ארגנה טיול לגלבוע, הזמינה את כל חבריו ומכריו והמשפחה ואוטובוס ומדריך ולטיול יצאנו.

היא לא העלתה כמובן בדעתה שפתאום החורף יחזור ויהיה גשם בדיוק ב 19 לאפריל אבל היה לנו מזל. הגשם ירד רק כשהיינו באוטובוס ברגע שיצאנו לצפות בנוף הגשם פסק. סיימנו את הטיול במסעדת 'סהרה' אחרי האוכל עברנו לפינת הקפה ובעודנו מסבים על ספות ומטיבים את ליבנו בעוגות ושתייה קמו האורחים אחד אחד וקראו ברכות שכתבו לאבא. גם אני כתבתי ברכה וגם אחי שלח מאמריקה ברכה מקסימה במייל שהדפסתי לאבא, ובנוסף גם התקשר בעיתוי מדויק כדי לברך אותו אישית.

החלק הזה של החגיגה היה מרגש כל כך עד שאחיו הצעיר של אבא כמעט בכה תוך כדי הקראת הברכה שלו. דיברו אנשים שלמדו איתו בבית ספר יסודי בפולניה וכאלה שהיו איתו בתיכון ושמרו על קשר חם כל השנים. אני באמת לא מכירה הרבה אנשים בני שמונים ששומרים על קשר חם עם חברי ילדות, אבל הורי הם משהו מיוחד.

היה באמת מקסים ושמח ובקיץ נטוס לפולין לביקור שורשים, אני רק מקווה שאני אצליח לעמוד בקצב של חתן יום ההולדת הנמרץ.

 הנוף מכתף שאול בגלבוע