בחזרה לעבר

הילדים שאני מטפלת בהם גרים ברחוב שבו גרה סבתי המנוחה, הרחוב שבו גדלתי עד גיל חמש בערך, ומגרש השעשועים שלהם הוא מגרש השעשועים בו עברה עלי ילדותי. אם לא די בכך, ממש ליד (הקריה שלנו מאוד קטנה) נמצא בית הורי, הבית בו גדלתי עד שנישאתי, ובו גרים הורי עד היום. הכל נראה שונה כיום, מפונפן ומטופח יותר, ויש יותר בתים ויותר, ירק ויותר מדרכות, אבל סך הכל זה אותו מקום.

עד היום בקושי שמתי לב לזה. הייתי באה מוקדם בבוקר, מכינה לילדים כריכים לבית הספר, וארוחת בוקר אם היה בכך צורך, מסיעה את הקטן לגן שלו שנמצא בשכונה שבילדותי הייתה סתם גבעה עם עצים ושרידי מעברה מתפוררים, וחוזרת לעוד שעה של קיפול כביסה והכנת ארוחת צהרים, אבל היום היה פורים בגן של הקטן. הייתי אמורה לאסוף אותו מהצהרון באחת, לקחת אותו הביתה, להאכיל אותו ואת אחותו הגדולה ולחכות עד שהמעסיקה שלי תחזור מהעבודה בסביבות ארבע אחרי הצהריים.

אני מודה, הייתי לחוצה. הקטן נורא מפונק, בוחן אותי כל הזמן כדי לראות עד כמה אסכים לוותר לו. ילד חמוד אבל קצת שובב וכשאני לבד איתו אני מודעת לכובד האחריות המוטל עלי, ונלחצת מאוד.

שנים טיפלתי בשלושת ילדי ותמיד הייתי רגועה ובטוחה בעצמי, אבל כנראה שזה אחרת כשאלו לא הילדים הפרטיים שלך, ואולי זו גם האימא המעט חרדתית (אפשר להבין למה) שטיפה מלחיצה אותי?


אני, בגרסה צעירה ופחות לחוצה שלי

 

לפני שנסעתי להביא אותו מהצהרון, המרוחק מעט מהגן, מילאתי דלק ובדקתי את האוויר בגלגלים רק ליתר ביטחון, ובכל זאת למזלי הגעתי רבע שעה מוקדם יותר. למזלי כי פתאום לא מצאתי את הצהרון. הסבתא הראתה לי איפה הוא, אבל איכשהו החמצתי את הפנייה. חזרתי לגן ואמרתי לעצמי להרגיע, הרי הילדים הולכים ברגל מהגן לצהרון וזה בטח פה, קרוב, הם רק בני ארבע למען השם, ופתאום הסבתא מתקשרת ומתנצלת שהיא לא יכולה לקחת אליה את האמצעי כמו שתוכנן כי בן זוגה (היא נשואה פעם שנייה) מרגיש לא טוב ונלקח לבית חולים לבדיקות. איחלתי לו רפואה שלמה, והרגעתי אותה שאני אסתדר עם שלושתם מספיק שאני הייתי לחוצה, היא לא הייתה צריכה עוד תוספת לחץ) וביקשתי שתזכיר לי איפה בדיוק נמצא הצהרון.

בסופו של דבר הגעתי לצהרון, ולקחתי את הקטן כולל כל אביזרי התחפושת שלו הביתה, ואחר כך הגיעו גם אחיו ואחותו. טיגנתי שניצלים כמו שתוכנן מראש, ובישלתי פסטה, אבל האמצעי רצה דווקא מקרוני… בישלתי שוב מקרוני… סוף סוף הסתיימה הארוחה, והייתי צריכה לחלק את הקשב שלי לשלושה.

בבית הזה אין כבלים, רק מסך מחובר לדי. וי. די. שמותר להדליק לעיתים רחוקות מאוד, ומחשב אחד שהוא רק של אימא. הם מתחנכים לפי השיטה האנתרופוסופית, הילדים אמורים להעסיק את עצמם במשחקים ובספרים כמו שאנחנו עשינו בילדותינו הרחוקה והלא דיגיטלית. זה טוב מאוד לפיתוח הדמיון של הילדים, אבל זה כל כך מתיש…

הבת הבכורה, מתוקה אמיתית, רצתה עזרה עם שיעורי בית – שברים בחשבון, לא פחות – ותוך כדי כך ניסתה לעניין אותי בספר ילדים שקראה. הלוואי והיה לי פנאי להקדיש רק לה את כל זמני, אבל הקטן השתובב ללא הרף, קפץ ודילג וניסה לנכס לעצמו את כל תשומת ליבי ודי הצליח בזה, כל הזמן רדפתי אחריו, בעוד האמצעי מנסה לשכנע אותי שהוא חייב קינוח מתוק נוסף לקרמבואים ששלושתם אכלו…

בסוף שכנעתי אותם ללכת לגן השעשועים. למרות הפצרותיי הבכורה נשארה בבית לקרוא ספר, הייתי מאושרת לשבת איתה, לקרוא ולדבר איתה על ספרים, אבל לא באתי ליהנות, באתי לעבוד. השתרכתי אתם במורד הרחוב המוכר כל כך, ובעוד הם משחקים, רבים, מתפייסים ושוב מתקוטטים, נזכרתי בי ובאחי הקטן, ובכל חוויות הילדות שעברתי באותו מקום בדיוק, שנראה דומה כל כך אבל גם שונה לגמרי.

אחרי כשעה חזרנו הביתה, והזמן נמתח ונמתח… קראתי להם סיפור, ואחר כך שוב משחקים בחצר הבית, ושוב שכנועים להרשות להם לאכול סוכריות גומי… מזל שהאמצעי, שהתברר כמכור אמיתי לממתקים, התקשר לאימו שהרשתה להם לאכול אותם ושחררה אותי מהנדנודים.

אחרי שלוש שעות הייתי סחוטה לגמרי מעייפות, ובינתיים גם הילד הפרטי שלי חזר מהצבא לרגילה והתחיל להציק לי בטלפון, איפה אני ומתי אני מחזירה את הרכב הביתה?

מזל שהאימא חזרה בשעה טובה ושחררה אותי. בימי שישי אני לא עובדת וביום ראשון יש חופש פורים, יהיה לי המון זמן לנסות להפריד בין שני הילדים הענקיים שלי שיריבו כל הזמן, בדיוק כמו הקטנים שהשגחתי עליהם היום. מזל שיש לכל אחד מהם מחשב וטלוויזיה וחברים להסיח את דעתם.

 

פורים 1961
אני ואחי בפורים לפני חמישים ומשהו שנה

32 תגובות בנושא “בחזרה לעבר

  1. נראה שלקחת על עצמך משימה לא פשוטה
    מצד אחד – את מכירה אותה היטב
    מצד שני – כפי שאמרת אלה לא ילדייך ויש חשש יתר שלא קיים עם הילדים שלך
    את גם לא מכירה אותם מאז שנולדו וכפי שסיפרת – הם מתחנכים באופן שאינך מכירה עדיין….
    אבל סומכת עלייך, נראה לי שתשתלטי צ’יק צ’ק על הענינים וזה פחות יתיש אותך
    אני מרגישה משהו דומה כאשר אני עם הנכדים, למרות שהם שלי – אני מתאמצת יותר, ומתעייפת יותר. 
    ולנושא העיקרי שלך – איזה מוזר שהעבודה שלך מתרחשת בנוף ילדותך. לא מוזר כי זה אותו יישוב אבל בכל זאת….ממש קרוב לבתים של הורייך וסבייך…
    תחושה מוזרה, נכון?

    אהבתי

      1. לגמרי הכנה! 
        וכשיגיעו הנכדים, גם תהיי מוכנה וגם זה יהיה הרבה הרבה הרבה יותר כיף! כי אלה יהיו הנכדים שלך!

        אהבתי

  2. להיות עם ילדים של היום זה לא פשוט
    כולם רוצים תשומת לב, וקצת קשה לתת 100% תשומת לב לכולם בבת אחת
    אולי זה עניין של הרגל, להתרגל לעניין של להעסיק ילדים באמת
    ולא סתם לגרום להם לבהות במרקע של הטלוויזיה כמו שרוב ההורים נותנים לילדים שלהם לעשות
    לשחק איתם באמת, פאזלים, לגו, לקרוא ספר
    נסי לעניין אותם בספר של הארי פוטר רוב הילדים ממש אוהבים את זה (ויש הרבה מה לקרוא).

    חוץ מזה אני אוהבת את הרעיון של הניתוק מהTV וכל הדברים הטכנולוגיים האלה. זה מפתח את המוח הרבה יותר

    אהבתי

      1. נראה לי שהיום זה יותר קשה כי כבר התרגלנו לחיות אחרת
        התרגלנו לזה שיש TV ומחשב ודברים אחרים

        במקום להיות מחוברים לטבע, וטבע האדם אנחנו למעשה מתנתקים ממנו
        בגילי ובגילאים צעירים יותר, זה מאוד בולט
        את רואה שהאנשים מתקשרים בעיקר דרך המחשב, לא נפגשים פנים מול פנים, גם כי  אין זמן וגם כי יותר נוח לדבר דרך המחשב כי  זה לא דורש 100% מתשומת הלב שלך (ולהיפגש עם מישהו/י זה להתכונן, לנסוע, לקבוע מראש, להקדיש זמן).
        במקום להיות עסוקים בפעילות פיזית, כמו הליכה בפארק או בטיילת, אנחנו יושבים מול המחשב או הTV
        ילדים משחקים בסמארטפון של ההורים שלהם במקום לשחק בחוץ בתופסת או מחבואים
        אלה יהיו דברים שאם לא ישמרו אותם הם פשוט יעלמו מהעולם שלנו
        והטכנולוגיה הופכת אותנו ליותר מנוכרים

        כשגרתי בתל אביב, אם הייתי אומרת שלום לשכנים שלי, שהייתי רואה במדרגות הם היו מסתכלים עלי כאילו נפלתי מעולם אחר. אבל החבר’ה החרדים שהיו מגיעים לבית הכנסת שהיו רואים אותי ברחוב והם בכלל לא היו מכירים אותי, תמיד היו מברכים לשלום
        (הבדל בין שני עולמות)

        אהבתי

  3. תשמעי,זה לא קל בכלל
    וודאי למי שילדיו כבר גדלו ולא רגיל להתרוצצויות מהסוג הזה
    אני מקווה שתוך כדי תנועה תתרגלי והעבודה תיהיה קלה יותר

    חג שמח

    אהבתי

    1. תבדוק בגוגל. זו תיאוריה מעניינת ושיטת חיים מסודרת עם כללים וחוקים. כמעט כת אבל עם המון כוונות טובות.

      והצילום צולם בגן השעשועים בסמטת פיש בקרית טבעון. כיום הוא נראה אחרת כי החליפו את המתקנים למשהו מודרני ובטיחותי יותר.

      אהבתי

  4. נשמע מתיש. לא יודעת איך אפשר לגדל שלושה ילדים בלי הבייביסיטר של הטלוויזיה והמחשב. פעם הילדים היו יוצאים החוצה כי כל החברים שלהם היו בחוץ, היום כל החברים נמצאים במחשב …

    אני מקווה שתתרגלי אליהם בקרוב והם יתרגלו אליך. 

    אהבתי

    1. אפשר, וודאי שאפשר. איך אני גדלתי לדעתך לפני שהמציאו את המחשב ולא הייתה טלוויזיה בארץ?
      עובדה שגדלתי.

      הם לומדים עם ילדים שמתחנכים באותה שיטה ומתברר שיש בטבעון קהילה אנתרופוסופית גדולה וכולם מאמינים שילדים צעירים ניזוקים מבהייה בטלוויזיה ועדיף שישחקו ויתרוצצו בחוץ.

      רוב הזמן אני לא איתם, מטפלת בעיקר בבית אבל מידי פעם כשיש חופשים אני נקראת לעזרה.

      אהבתי

      1. גם היום זה ככה! אצלנו בגן השעשועים תמיד יש המון ילדים והם רצים ומשתוללים ומשחקים יחד. זה מקסים! רק, נו, קצת קר אצלנו עכשיו…

        אהבתי

  5. זה מזכיר לי את שרה שלנו שהייתה אישה בת 60 ועבדה אצלנו בדיוק כמוך עם הבן בגן והבת בכיתה ב’. היא בישלה ארוחת צהריים, עבודות בית קלות, והחזירה את הבן מהגן. לאחר מכן שמרה עליהם עד שהראשון מאיתנו חזר מהעבודה.  היא לא עשתה איתם הרבה מלבד לצפות בטלוויזיה או בקלטות וידאו של ילדים. לאחר שנתיים הבת הודיעה שהיא לא אוהבת אותה והתנדבה לטפל באחיה עד שנחזור מהעבודה. זה דווקא הצליח.
    נראה לי שהילדים שאת מטפלת בהם זכו במישהי הרבה יותר איכפתית משרה שלנו.
    חג שמח

    אהבתי

    1. אני מניחה שכשהיא הייתה אם צעירה לא הייתה לה ברירה וילדיה גדלו בלי טלוויזיה כי פשוט לא הייתה. העולם היה אז פחות מסוכן לילדים, בעיקר בארץ והם יכלו להתרוצץ בבטחה בחוץ.
      בגיל 60 זה כבר קשה יותר, מי כמוני מבין זאת אבל נדמה לי שעמדתי במשימה די בכבוד

      אהבתי

  6. אפילו לקרוא את כל הפעילות התזזיתית זה מעייף, אז על אחת כמה וכמה לבצע אותה….
    נראה לי שזה מלחיץ מאד לטפל בילדים שאינם שלך , מה גם שלא גידלת אותם מינקות, אלא קיבלת אותם "מוכנים" וכמו שאמרת, הם בוחנים אותך.

    אהבתי

  7. אני שוקלת לעבור לגור לידך! כשעבדתי בעבודה הקודמת שלי חיפשתי בנרות מישהי שאפשר יהיה לסמוך עליה. חיי היו רצופי ביטולי בייביסיטר ומאחרי עמד צי של תירוצים והברזות… מספיק שאת רוצה להצליח. כל השאר יגיע. מחר את הדרך את כבר תעשי בעיניים עצומות ולחיים עם שלושתם מתרגלים. זה מתיש, אני יודעת, אבל עם הזמן לומדים לשמר אנרגיה:-)!

    אהבתי

    1. אני ממש לא עושה משהו מיוחד, אבל אני מקפידה להגיע בזמן ולא להבריז.
      אני עוד זוכרת כמה זה מלחיץ להיות אימא לשלושה ולהספיק הכל, בעיקר בבקרים.

      אהבתי

  8. התחושות שלך מובנות לגמרי, אבל את צולחת אותן בנחישות, כמו תמיד. על זה אני מאד מעריכה אותך. מסתכלת סביב, בוחנת את הקשיים, מביטה קדימה, ונכנסת בגל הזה עם כל האומץ.
    את התמונה עם אחיך כבר ראיתי פעם, ובכל זאת הסתכלתי שוב דקות ארוכות. כל כך מפעם….
    בסבתאות זה אחרת, כי זה בכל זאת שלך, ולא של איזו גברת זרה, אדיבה ככל שתהיה.
    בהצלחה.

    אהבתי

  9. קראתי אותך והתמלאתי אמפתיה למטפלת שלנו…. גם אני לא מרשה טלוויזיה ומחשב, וגם אצלי החיים קשים יותר עכשיו כשיש שתיים.

    כל הכבוד לך על העבודה שאת עושה, אני בטוחה שזה הרבה יותר קשה להתמודד עם השלושה גדולים האלו מהשתיים הקטנות שלי…  את נהדרת והעבודה שאת עושה היא ברכה אדירה לאמא, אני יודעת את זה על בשרי!

    אהבתי

    1. האמת שילדים שגדלים בלי טלוויזיה ומחשב יודעים יפה מאוד להעסיק את עצמם.
      הילדה תולעת ספרים כמו שאני הייתי פעם והבנים משחקים יחד ממש יפה. בהחלט עדיף ככה ולא שיבלו שעות בישיבה מול מסך.

      אהבתי

  10. הבגד שאת לובשת בפורים תלבושת לאומית פולנית.
    גם לי היה בגד כזה.
    בפולין לבשנו אותו בכל חג לאומי .
    אני בת 65 ועליתי בגיל 10
    היסטוריה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s