בחזרה לעבר

הילדים שאני מטפלת בהם גרים ברחוב שבו גרה סבתי המנוחה, הרחוב שבו גדלתי עד גיל חמש בערך, ומגרש השעשועים שלהם הוא מגרש השעשועים בו עברה עלי ילדותי. אם לא די בכך, ממש ליד (הקריה שלנו מאוד קטנה) נמצא בית הורי, הבית בו גדלתי עד שנישאתי, ובו גרים הורי עד היום. הכל נראה שונה כיום, מפונפן ומטופח יותר, ויש יותר בתים ויותר, ירק ויותר מדרכות, אבל סך הכל זה אותו מקום.

עד היום בקושי שמתי לב לזה. הייתי באה מוקדם בבוקר, מכינה לילדים כריכים לבית הספר, וארוחת בוקר אם היה בכך צורך, מסיעה את הקטן לגן שלו שנמצא בשכונה שבילדותי הייתה סתם גבעה עם עצים ושרידי מעברה מתפוררים, וחוזרת לעוד שעה של קיפול כביסה והכנת ארוחת צהרים, אבל היום היה פורים בגן של הקטן. הייתי אמורה לאסוף אותו מהצהרון באחת, לקחת אותו הביתה, להאכיל אותו ואת אחותו הגדולה ולחכות עד שהמעסיקה שלי תחזור מהעבודה בסביבות ארבע אחרי הצהריים.

אני מודה, הייתי לחוצה. הקטן נורא מפונק, בוחן אותי כל הזמן כדי לראות עד כמה אסכים לוותר לו. ילד חמוד אבל קצת שובב וכשאני לבד איתו אני מודעת לכובד האחריות המוטל עלי, ונלחצת מאוד.

שנים טיפלתי בשלושת ילדי ותמיד הייתי רגועה ובטוחה בעצמי, אבל כנראה שזה אחרת כשאלו לא הילדים הפרטיים שלך, ואולי זו גם האימא המעט חרדתית (אפשר להבין למה) שטיפה מלחיצה אותי?

אני, בגרסה צעירה ופחות לחוצה שלי

 

לפני שנסעתי להביא אותו מהצהרון, המרוחק מעט מהגן, מילאתי דלק ובדקתי את האוויר בגלגלים רק ליתר ביטחון, ובכל זאת למזלי הגעתי רבע שעה מוקדם יותר. למזלי כי פתאום לא מצאתי את הצהרון. הסבתא הראתה לי איפה הוא, אבל איכשהו החמצתי את הפנייה. חזרתי לגן ואמרתי לעצמי להרגיע, הרי הילדים הולכים ברגל מהגן לצהרון וזה בטח פה, קרוב, הם רק בני ארבע למען השם, ופתאום הסבתא מתקשרת ומתנצלת שהיא לא יכולה לקחת אליה את האמצעי כמו שתוכנן כי בן זוגה (היא נשואה פעם שנייה) מרגיש לא טוב ונלקח לבית חולים לבדיקות. איחלתי לו רפואה שלמה, והרגעתי אותה שאני אסתדר עם שלושתם מספיק שאני הייתי לחוצה, היא לא הייתה צריכה עוד תוספת לחץ) וביקשתי שתזכיר לי איפה בדיוק נמצא הצהרון.

בסופו של דבר הגעתי לצהרון, ולקחתי את הקטן כולל כל אביזרי התחפושת שלו הביתה, ואחר כך הגיעו גם אחיו ואחותו. טיגנתי שניצלים כמו שתוכנן מראש, ובישלתי פסטה, אבל האמצעי רצה דווקא מקרוני… בישלתי שוב מקרוני… סוף סוף הסתיימה הארוחה, והייתי צריכה לחלק את הקשב שלי לשלושה.

בבית הזה אין כבלים, רק מסך מחובר לדי. וי. די. שמותר להדליק לעיתים רחוקות מאוד, ומחשב אחד שהוא רק של אימא. הם מתחנכים לפי השיטה האנתרופוסופית, הילדים אמורים להעסיק את עצמם במשחקים ובספרים כמו שאנחנו עשינו בילדותינו הרחוקה והלא דיגיטלית. זה טוב מאוד לפיתוח הדמיון של הילדים, אבל זה כל כך מתיש…

הבת הבכורה, מתוקה אמיתית, רצתה עזרה עם שיעורי בית – שברים בחשבון, לא פחות – ותוך כדי כך ניסתה לעניין אותי בספר ילדים שקראה. הלוואי והיה לי פנאי להקדיש רק לה את כל זמני, אבל הקטן השתובב ללא הרף, קפץ ודילג וניסה לנכס לעצמו את כל תשומת ליבי ודי הצליח בזה, כל הזמן רדפתי אחריו, בעוד האמצעי מנסה לשכנע אותי שהוא חייב קינוח מתוק נוסף לקרמבואים ששלושתם אכלו…

בסוף שכנעתי אותם ללכת לגן השעשועים. למרות הפצרותיי הבכורה נשארה בבית לקרוא ספר, הייתי מאושרת לשבת איתה, לקרוא ולדבר איתה על ספרים, אבל לא באתי ליהנות, באתי לעבוד. השתרכתי אתם במורד הרחוב המוכר כל כך, ובעוד הם משחקים, רבים, מתפייסים ושוב מתקוטטים, נזכרתי בי ובאחי הקטן, ובכל חוויות הילדות שעברתי באותו מקום בדיוק, שנראה דומה כל כך אבל גם שונה לגמרי.

אחרי כשעה חזרנו הביתה, והזמן נמתח ונמתח… קראתי להם סיפור, ואחר כך שוב משחקים בחצר הבית, ושוב שכנועים להרשות להם לאכול סוכריות גומי… מזל שהאמצעי, שהתברר כמכור אמיתי לממתקים, התקשר לאימו שהרשתה להם לאכול אותם ושחררה אותי מהנדנודים.

אחרי שלוש שעות הייתי סחוטה לגמרי מעייפות, ובינתיים גם הילד הפרטי שלי חזר מהצבא לרגילה והתחיל להציק לי בטלפון, איפה אני ומתי אני מחזירה את הרכב הביתה?

מזל שהאימא חזרה בשעה טובה ושחררה אותי. בימי שישי אני לא עובדת וביום ראשון יש חופש פורים, יהיה לי המון זמן לנסות להפריד בין שני הילדים הענקיים שלי שיריבו כל הזמן, בדיוק כמו הקטנים שהשגחתי עליהם היום. מזל שיש לכל אחד מהם מחשב וטלוויזיה וחברים להסיח את דעתם.

 

אני ואחי בפורים לפני חמישים ומשהו שנה