בלי לחץ אימא

זה מה שצץרץ חזר ושינן לי לפני שהוא ארז את עצמו וחזר לבסיס. מאז יום כיפור הוא בבית בגימלים. קופץ מידי פעם לבית חולים עשר לפיזיותרפיה או ביקורת ושוב חוזר לנוח בבית. זולל טוסטים, מנסה לעשות כושר ובעיקר נח, רב עם אחיו, מדבר בטלפון, צופה בטלוויזיה, מבזבז כסף ועולה לנו על העצבים, והנה בדיוק ביום בו החליט הרופא שהוא כבר בריא התחילו הבלגנים בדרום.

יכול להיות שהם חיכו בסבלנות עד שהצנחן המהולל שלנו יהיה שוב כשיר לצאת לקרב?

הוא עוד הספיק ללכת לחתונה של אחות של חבר, וחשב שלמחרת יספיק להיות עוד פעם בפיזיותרפיה (יש לי חשד שהוא קצת נדלק על הפיזיותרפיסטית שהוא תיאר כחמודה), אבל טלפון דחוף מהצנחנים קלקל את התוכניות. הוא ארז סוף סוף את המדים, התגלח כמו שצריך, נעל את הנעלים האדומות שחיכו לו כל כך הרבה זמן, ותוך כדי כך הזכיר לי מידי פעם לא להיות בלחץ.

אמרתי לו שבסדר, ואין בעיות, אם כי האמת – שאני אחשוף רק פה, בבלוג שלי – היא שאני די בטוחה שבין שנינו הוא היה לחוץ קצת יותר. 

ובתמונה – צץרץ בתקופה בה הוא העדיף להיות קאובוי וטען בתוקף שהוא לא רוצה להיות חייל גיבור ולמות למען המולדת.

26 תגובות בנושא “בלי לחץ אימא

  1. צנחנים זה משהו,
    בכלל יחידות קרביות
    החברה שם מדביקים אחד את השני ברעל הקרביות
    האנשים שמכירים שם, זה אנשים שימשיכו וילוו אותו במשך החיים שלו

    בדר"כ צנחנים לא נמצאים בדרום, אז אני לא יודעת
    (הם בדר"כ פעילים באיזורי השטחים של איו"ש אם אני זוכרת נכון)
    אבל לדעתי כל צה"ל בכוננות כרגע
    ככה שכל החיילים נקראו לבסיסים שלהם

    מקווה שיהיה בסדר

    אהבתי

  2. אחים לצרה.
    גם הבן שלי משרת בדרום, ביחידת עלית מסווגת. כשהיה כבן 3 שאל אותי: "אבא. כולם צריכים לשרת בצבא?" כשעניתי בחיוב הוא שאל באלו המילים: "ומה אם חלילה אמות?"

    אהבתי

    1. ועל זה נאמר – מפי עוללים ויונקים…
      פעם היה לו היגיון בריא מאוד, אבל מאז הוא הלך לבית ספר וספג השפעות מיליטריסטיות לרוב ולמד שצריך להיות שש לקרב ואסור להפגין פחד.
      אני מבינה שצריך ללכת לצבא ולפעמים באמת אין ברירה (לא בטוח גם הפעם אבל נניח שכן) וצריך להילחם אבל מותר לפחד ולא צריך להעמיד פנים שאתה שמח להזדמנות להרוג ולא אכפת לך אם תיהרג.
      טוב, ברור שאכפת לו, הוא אף פעם לא ידע להעמיד פנים בהצלחה.

      אהבתי

  3. עצוב עם מה שצעירים צריכים להתמודד. אצלנו תינוקת שלא מזמן נולדה היית עם אמא שלה בחדר מדרגות. אזעקה ראשונה שלה.

    אהבתי

  4. אני חושבת שעל כל נער/ה שעוברים את גיל ההתבגרות בשלום (והיום גיל ההתבגרות נמשך עמוק לתוך שנות העשרים) צריך לברך ’הגומל’. יש בהם מעט מאוד שיקול דעת והרבה מאוד תחושה של ’לי זה לא יקרה’ – וזה לא רק בצבא. בכבישים, בשתייה, ב’ללכת על הקצה’ בכל מיני תחומים. חלק מזה הורמונלי נטו – כאילו קמו בבוקר ונטלו זריקה מלאה הורמונים – לכי תדעי איך הם יהיו היום, מצבי רוח, נמוך-גבוה. והם עוברים את זה (בדרך כלל בשלום). מקווה שצץרץ יביא לך הרבה נחת.

    אהבתי

  5. אכן שישוב בשלום 
    וכמאמר הגששים "שהארץ הזו סוף סוף תשקוט , אם לא 40 שנה אז 40 יום….אפילו על שבועיים היינו מתפשרים"
    ואנחנו כבר לא רוצים להתפשר, לא על שבועיים ולא על 40 יום
    רוצים שחיילינו וילדינו וכל אזרחינו יוכלו לחיות בשקט ובשלווה – וכאשר זה יקרה, שגם יוכלו באמת לחיות בכבוד – עם עבודה כמו שצריך והכנסה כמו שצריך והוצאות פרופורציונליות להכנסה שלהם, ושלא יהיה הבדל בין העדות, הדתות, היישובים השונים…..
    זה הרבה לבקש, הא?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s