רגעי קסם

קיבלתי שרביט מוזיקלי מקנקן ועכשיו עלי לצאת מהארון ולהודות – הטעם המוזיקלי שלי מביך, ממש לא משהו שאפשר להתפאר בו. לצערי אני לא מבינה הרבה במוזיקה למרות שהיה לי פעם חבר שהתאמץ מאוד לעדן את טעמי והשמיע לי מוזיקה לרוב. למרבה הצער הוא הצליח יותר מידי ונשארתי תקועה בתקופה ההיא שקרתה עוד לפני נישואי – לפני למעלה משלושים שנה.

בגלל אותו חבר אני אוהבת מאוד את החיפושיות ואת רוב הזמן המשותף שלנו יחד בילינו בשמיעת ארבעת המופלאים.

אני אוהבת מאוד מוזיקה פופולארית של שנות השישים ועד היום זוכרת לטובה את תקליטי הויניל של ניל סדקה, קליף ריצ'רדס שהדודה שלי העריצה, ואלוויס שהוא העריץ ובובי וינטון יפה התואר והרומנטי שהערצתי בסתר. הדוד שמר את התקליטים הישנים הללו בחרדת קודש בארונית מיוחדת, מקפיד לא לקמט את עטיפות הנייר שלהם.

הוא הרשה לי להשמיע אותם בפטפון היקר שלו רק אחרי שהוכחתי שאני בחורה אחראית שיודעת להפעיל פטפון ושאין חשש שאשרוט חלילה את אחד התקליטים היקרים הללו. למרבה הצער הדוד גר בנתניה, קצת רחוק מאיתנו, ובלעדיו הייתי תלויה בחסדי הרדיו.

אני לא זוכרת באיזה נסיבות בדיוק הורי קנו פטפון, (יכול להיות שבבר מצווה של אחי?) אמנם זול ופשוט, אבל בכל זאת פטפון ומיד רצתי וקניתי לי בכסף שהרווחתי מעבודתי כשמרטף תקליט כפול של אמריקן גרפיטי – סרט עמוס להיטים מתוקים וישנים כאשר אהבתי.

למרות גילי המופלג פס הקול של הסרט אמריקאן גרפיטי היה נוסטלגיה צרופה עוד כשהוא היה חדש אבל לי לא היה אכפת אהבתי אותו מאוד, כל שיר ושיר שבו וברגע שהתחתנתי עם ג'ינג'י ועם המכונית הישנה שלו שהיה בה רדיו טייפ דאגתי להקליט את כל השירים האהובים עלי על קסטות קטנות כמו שהיו פעם למי שזוכר ושמעתי את שירי אמריקאן גרפיטי ואת אלביס וקליף ככל אוות נפשי.

עד היום התוכנית החביבה עלי ביותר ברדיו אחרי המילה האחרונה היא רגעי קסם ושאר תוכניות של אולדי'ס.

ומה עם מוזיקה קלאסית תשאלו, בחורה משכילה ואיכותית כמוך ורק חיפושיות ואלביס יש לה בראש?

האמת שכן, אבל בזמנו, כשהייתי ילדה נהגתי ללוות חברה טובה לשיעורי הבלט ובלי משים ספגתי קצת מוזיקה קלאסית. אגם הברבורים בעיקר.

מה, וזה הכל?

כמעט, יש בי גם חיבה עזה לשיר הנפלא של מקהלת העבדים מתוך נבוקוב -אופרה של ורדי, ולשיר הנהדר ששרה כרמן באופרה של ביזה, גם שיר הטוריאדור הוא נהדר בעיני, וכמובן שהדיסק של אלה פיצ'רלד הנהדרת מתנגן אצלי לעיתים קרובות ברכב, ואם אני כבר פוסעת במורד משעול הזיכרונות ומתבוססת בנוסטלגיה אז מה עם השירים הנהדרים של פסטיבל סן רמו שראיתי ושמעתי בטלוויזיה בשחור לבן, כן, אני קשישה עד כדי כך. לנצח אזכור את הזמרת היפה ג'יליולה צ'ינקווטי לבושה שמלת מיני סרוגה בקרושה ושרה ברגש שיר נהדר שאני לא ממש זוכרת את שמו אבל המילה אמורה הופיעה בו רבות.

 

עדכון – התעוררתי בשתיים לפנות בוקר בגלל האזעקה של האוטו שהחליט לזעוק בשעה המזעזעת הזו. שום דבר לא עזר ובסוף ג'ינג'י היה חייב לנתק את המצבר  מה עוד יכולתי לעשות חוץ מאשר להיכנס לבלוג ולראות שאבוי, שכחתי להעביר את השרביט שקיבלתי!

אני מעבירה אם כן את השרביט ל- n_lee , חגית ר. , ו-insti ואם עוד מישהו מקוראי הנאמנים נכסף לקחת את השרביט המוזיקלי הוא מוזמן בכיף