שי לחג

אז איפה אנחנו בחג? בעבודה כמובן. חגי תשרי הם העונה הבוערת שלנו, כולם, כולל המכרים הדרוזים שלנו, רוצים דבש.

בעונה הזאת אפילו אנשים שלא כל כך אוהבים דבש חייבים לרכוש צנצנת דבש לחורף, ואם לא היה העניין המשונה הזה של כשרות בטח היינו מוכרים הרבה יותר, אבל משום מה כיום כל דבר מאכל זקוק לאישור של רב זה או אחר.

לכאורה דבש הוא פרווה, ואין שום סיבה לדאוג לכשרות שלו, אבל עובדה, בלי חותמת של רב אי אפשר למכור כיום שום דבר מאכל.

החותמת המיותרת הזו יקרה מאוד, גם כספית וגם כי אתה צריך להבטיח שלא תעבוד בשבתות וחגים. לצערי אני חייבת לעבוד דווקא בימי המנוחה, וממש אין לי חשק לשלם כמה אלפי שקל בשנה רק על חותמת, ולכן אין לנו אישור מהקדוש ברוך הוא שהדבש שלנו כשר.

מזל שרוב הקונים הרציניים שלנו הם אנשים חילוניים שנוסעים בשבתות ובחגים, ולא מתעניינים בחותמות כשרות אלא בטעם של הדבש.

יש לנו המון קונים מברית המועצות לשעבר שאוהבים את הדבש שלנו ומאושרים לגלות אצלנו יערות דבש (שנקראות ברוסית סוטה) בדיוק כמו שהם זוכרים מהמולדת הישנה. אני אוהבת את הקליינטים האלה, הם יודעים שדבש אמיתי אמור להיות קשה (ולא שואלים אם יש בו סוכר – שאלה טיפשית ששמעתי יותר מידי פעמים) וחלקם מתעקשים לקנות את הדבש שנשאר מהשנה שעברה וכבר התגבש היטב.

הם קונים כמויות גדולות ורואים עליהם שהם מבינים בדבש ואוהבים אותו. לצערי אני לא יכולה למכור להם דבש כוסמת או טיליה כמו שאפשר למצוא ברוסיה, אבל דבש פרחי הבר שלנו, שרובו מצוף תלתן, משמח אותם גם כן, ובשבילם אנחנו שומרים את דבש האיקליפטוס הנדיר שאנחנו רודים בחורף.

 

השנה נהיה בערב החג אצל בת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח והזמינה את כולם, כולל את חמותי. היא לא כל כך רצתה לבוא, אבל הבת דודה שלי התקשרה אליה והפצירה, ובסוף היא התרצתה, וכבר תכננו שג'ינג'י ייסע אליה יום קודם ויסיע אותה וגם יחזיר, אבל פתאום גיסי – אחיו הצעיר של ג'ינג'י – הפתיע והודיע שהוא מגיע עם הבנות שלו לחג (בטח שוב רב עם אשתו הקלפטע) ובסוף היא לא תגיע.

עוגי לא עובד בערב חג והוא כן יבוא, ותבוא גם לילי ורק לוקה תישאר בבית עם פטל הקטנה שבאה להתארח אצלנו בחג.

 

צץרץ סוגר חג בצבא, אבל בכל זאת יצא לנו לראות אותו אתמול. הוא בא הביתה רק לכמה שעות ללוויה של בת כיתתו שנפטרה באופן מפתיע בגלל שהכבד שלה קרס. זו הייתה מכה כואבת מאוד לצץרץ שעד היום אף אחד שהוא מכיר לא מת. צץרץ עשה מאמצים גדולים להגיע ללוויה ונאבק עם המפקד שלו שלא כל כך רצה לתת לו חופש, ובסוף הצליח. להפתעתו הוא גילה בלוויה גם את הורי, ורק אז התברר שהם (וגם אני מסתבר) מכירים את האימא של הנפטרת.

הוא טוען שאני מכירה גם את החבר של הבחורה המסכנה שביקר אצלנו לא פעם בבית, וכנראה שבגלל הפרידה בין השניים היא נכנסה לדיכאון ולקחה כדורים ולכן… אבל אף אחד לא מוכן לדבר על הנושא. כולם מנסים להעמיד פנים שהמוות הלא צפוי הזה הוא בגלל שהיא פשוט חלתה ומתה, ומתנהגים כאילו התאבדות זה משהו מביש שאסור לדבר עליו.

אני לא מבינה – אם זה סוד איך אפשר יהיה להילחם בתופעה הנוראית הזו?

ואיך התחלתי עם דבש וגמרתי בלוויה?

 

ולסיום, היום ציפתה לי הפתעה נעימה מאוד בטבלת הפעילים שאני מעיינת בה לפעמים כדי שאוכל להתעצבן ולהתמרמר כמנהג עדות הפולנים, ופתאום גיליתי שם, כמעט בסוף הטבלה, את עצמי!

אני מופתעת מאוד, זו באמת מחמאה נעימה ושי מקסים לחג, אבל על מה אני אתמרמר בשנה הבאה עלינו לטובה?