סיפור חצי דמיוני

 "הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת"

 

ניכור אורבני

 

זה קרה בחורף האחרון שהיה, כמו שכולם בטח זוכרים, גשום מהצפוי. אחרי שסיימנו לאכול את ארוחת שישי המסורתית אצל הורי ואיחלנו להם שבת שלום, התעטפנו במעילים, פתחנו מטריות, יצאנו באומץ אל הגשם בחוץ, נכנסנו למכוניתנו המשפחתית וחזרנו הביתה.

כמו תמיד בעלי הוא זה שנהג, מקפיד על נסיעה איטית ובטוחה, נזהר לא להחליק על הכביש הרטוב. היינו כבר כמעט בבית, נותר לנו לעבור רק עוד חצי רחוב לפני הפניה לחנייה שלנו, ופתאום ראינו מולנו בחורה צעירה ודקיקה, פוסעת במהירות על המדרכה הרטובה שהתנוצצה לאור פנס הרחוב.

היא הייתה גלוית ראש, ושערותיה הארוכות החלקות היו רטובות לגמרי, צמודות לראשה וגולשות עד לכתפיה שהיו, כך חשתי יותר משראיתי, מכווצות מקור. לאור פנס הרחוב ראינו שהיא יחפה וגופה הצעיר והצנום עטוי רק מלבוש קצר, דקיק ושקוף, ספק שמלונת, ספק  תחתונית.

בהינו בה חסרי מילים מרוב תדהמה בעוד היא פוסעת בזריזות על המדרכה, חולפת בצעדים מהירים על פני מכוניתנו. בעלי היה מופתע כל כך עד שבמקום ללחוץ על הדוושה המשיך לנהוג קדימה עוד כמה מטרים, ואז עצר ושאל בלחש אם גם אנחנו ראינו אותה.

"כן." ענו כולם, שלושת הילדים המתבגרים שלנו ואנוכי – אימא שלהם.

"למה המשכת לנסוע, למה לא עצרת להציע לה טרמפ?" נזפתי בבעלי שהתגונן ואמר שבין כה וכה אין לנו מקום פנוי במכונית, וחוץ מזה, הודה, הוא היה מופתע כל כך עד שמתוך בלבול פשוט המשיך לנסוע קדימה.

הגענו הביתה, ובמקום לצאת מהמכונית התחלנו להתווכח ולהעלות השערות בנוגע לצעירה המסתורית שיצאה לטיול בליל שישי גשום וקר כשהיא יחפה וכמעט ערומה.

ביתי החיילת, חשבה שאולי היא הסתלקה במהירות מהבית, ובחפזונה שכחה להתלבש כראוי למזג האוויר.

הבן הגדול שיער שאולי היא הפסידה בהתערבות ולכן… או שאולי פשוט היה לה חם?

ואילו הבן הקטן, שעדיין היה תלמיד תיכון, החליט שהיא פשוט משוגעת, או מסוממת.

בעלי סבר שאולי היא רבה עם החבר שלה ובלהט המריבה רצה החוצה יחפה וכמעט ערומה.

פסלתי את כל ההשערות שלהם כקשקוש מטופש, ומוטרדת מאוד מהמחשבה על הצעירונת הקפואה שמשוטטת בחוץ, רטובה ובודדה, הפצרתי בבעלי שניסע יחד לחפש אותה ולהציע לה עזרה.

"היא בטח עדיין בסביבה, אין מוניות בשעה הזו, וגם אין כמעט מכוניות אחרות על הכביש, בוא נמצא אותה ונשאל אם אפשר לעזור."

הוא הסכים, ואחרי שהילדים יצאו מהמכונית והסתלקו לענייניהם יצאנו לחפש את הצעירה המסתורית. הסתובבנו בכל רחבי השכונה הקטנה שלנו, נוסעים לאט, בוחנים את המדרכות הנוצצות מהגשם, בולשים בעינינו בכל פינות הרחוב, אבל הצעירה שראינו נעלמה כמו חזיון תעתועים ולא נראתה יותר.

בעלי והילדים שכחו אותה די מהר, אבל אני לא הפסקתי לחשוב עליה, לתהות מי היא ולמה היא מצאה את עצמה פוסעת על מדרכה רטובה, בלי נעלים ובלי בגדים, ביום שישי חורפי, גשום וקר?

מידי פעם העליתי את זכרה בפני משפחתי, מנסה לדלות מזיכרונם של בעלי והילדים עוד פרטים שאולי לא הבחנתי בהם.

איך קרה שהיא נעלמה כל כך מהר? חזרנו לחפש אותה בקושי חמש דקות אחרי שראינו אותה, אולי מישהו אחר עצר לה? אולי נכנסה לבית כלשהו וביקשה עזרה? למה לכל הרוחות לא עצרנו לה מיד? ואיזה מזל שלא הייתי לבד כשראיתי אותה כי אף אחד לא היה מאמין לי שראיתי דבר משונה כזה.

התחלתי לחפש בעיתון ידיעות על צעירות שברחו מהבית, דאגתי וחשתי נקיפות מצפון – כמה חבל שלא עצרנו מיד לברר אם היא זקוקה לעזרה, למה לא צעקתי על בעלי שיעצור מיד? למה הוא לא עצר מיוזמתו? איך יכולנו לראות אותה ופשוט להמשיך לנסוע הלאה?

כל ניסיונותיי לברר בדבר עלמת המסתורין הרטובה שלנו עלו בתוהו, ולאט לאט גם אני התחלתי לשכוח אותה, ואז הגיע האביב, וכמו שקורה תמיד קצת אחרי פסח שלח המתנ"ס המקומי הזמנות לכל תושבי הקריה לבקר בתערוכה המסורתית של האמנים המקומיים שלנו.

כמו תמיד הלכנו גם אנחנו לתערוכה ושם מצאתי אותה, את העלמה המסתורית שלנו, פוסעת על מדרכה רטובה כשהיא יחפה ונוטפת מים, שמלתה הדקיקה, הרטובה, צמודה לגופה הצנום, ואורו הצהבהב של פנס הרחוב זורח על טיפות המים שנטפו משערותיה החלקות שהגיעו עד לכתפיה הערומות – צדקתי, הן באמת היו מכווצות מקור.

על פי התווית שנתלתה מתחת לתמונה היא נקראה 'ניכור אורבני' וצילם אותה צלם צעיר ומוכשר, בן הקריה שלנו שנסע ללמוד צילום באירופה וחזר לא מכבר הביתה.

"איפה הוא? למה הוא לא בא לפתיחת התערוכה?" חקרתי את מנהלת המתנ"ס.

היא חייכה, מרוצה מאוד, "הוא עסוק קצת. שלשום הוא והדוגמנית שלו התחתנו, והם עדיין בירח דבש. הם קנו בית בשכונה שלך, כשהם יחזרו הביתה בשבוע הבא תוכלי לספר לו כמה אהבת את 'הניכור האורבני' שלו.

 

 

ואם מדברים על תמונות אז הנה הפסיפס של בלוגרים שעשה ישראבלוג מכל התמונות שנשלחו אליו – הרגלים בכפכפים בספרה 2 האחרונה הם שלי!

18 תגובות בנושא “סיפור חצי דמיוני

    1. והכי מוזר – זה באמת קרה!
      ראינו בחורה רטובה ויחפה ובקושי לבושה הולכת ברחוב, עד היום אין לי מושג מה הסיפור שלה, את הסוף המצאתי בגלל חיבתי המשונה לסופים טובים.

      אהבתי

  1. וואלה סיפור מדהים,סחתיין  !

    אגב אתמול קניתי את ספרו של אבו אלמוג רוח צפונית  שבגינו החלה התחרות ואני באמצע קריאתו,ספר מרתק,לכל הדעות

    אהבתי

  2. אהבתי 🙂

    אני מתה על ספרים
    יש לי ספרייה שלמה בבית עם ספרים שרק מחכים לתשומת הלב שלי
    ואני נורא משתדלת לא להיכנס לחנויות ספרים שמא אני אקנה עוד משהו
    (למרות שהיום רוב הספרים הם לא… אבל יש כמה קלאסיקות שאני רוצה לקנות)

    אהבתי

    1. פעם היה קל יותר לקרוא, לא היו מחשבים והיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, מה עוד היה לנו לעשות?
      היום זה ממש קשה, כל כך הרבה דברים קורים מסביב, ובכל זאת אני מצליחה ושקועה כעת בקריאת ספרו של גל אמיר ומתענגת עליו מאוד.

      אהבתי

  3. כתבת שזה סיפור חצי דמיוני, והדבר הראשון שרציתי לדעת אחרי שסיימתי לקרוא, זה מה האמיתי ומה הדמיוני.
    אז ראיתי שכבר לתגובה הראשונה פה נתת הסבר לכך..
    אני מבין שהיא עדיין נשארה מסתורית חח

    עשית סיפור יפה,
    אבל יותר יפה מזה, זה הדאגה שלך לאדם זר..שגם אחרי חודשים את עדיין מרגישה אשמה שלא הצעת לה עזרה והמצפון מציק לך.
    לא לכל אחד יש מצפון כזה, וחבל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s