שוב רמב"ם

אתמול בצהרים עוגי התחיל להתלונן שהוא נחנק והוא מרגיש שיש לו בצקת בפה. החלטתי לא לקחת סיכון, התקשרתי ל – 2700* ואחרי המתנה ממושכת הגעתי לאיזה אח שהקשיב לבעיה ניסה לדבר עם עוגי שהצליח בקושי לפלוט כמה מילים ואישר לנו ללכת למיון.

נסענו וכרגיל לא הייתה חנייה ואני עם רגל כואבת ועוגי חנוק ומרייר… ממש לא חגיגיים.

במיון דווקא לא היה לחץ והכל הלך מהר מאוד, בעיקר אחרי שרופא מפה ולסת זיהה את עוגי מהאשפוז הקודם בחורף שעבר. עשו לו סי. טי. והוחלט שיש לו גוף זר שגורם לכל הכאבים וצריך אשפוז.

שמתי לב להפתעתי שכל הרופאים מסתובבים עם אי פון או משהו כזה ובעזרתו הם משוחחים זה עם זה וגם מצלמים ושולחים תמונות כדי להתייעץ אחד עם השני. יעיל מאוד.

ראינו על הדרך המון מקרים מפחידים וקשים יותר משלנו – בחורה אנורקטית מבהילה ברזונה, נערה שחטפה מכה חזקה בפנים וכנראה הייתה גם מפגרת אבל לא בטוח, אסיר שהיה מלווה בשני שוטרים שהתעסקו בעיקר אחד עם האי פון של השני מאשר בו, בחור אתיופי שנפל מאופנוע של מישהו והגיע עם חתך בסנטר….

המיון הוא עולם בפני עצמו, עם זמן משלו וחוקים אחרים והמון מסדרונות ארוכים שצריך לדעת איך להתמצא בהם, וכרגיל ברמב"ם אין אף פעם כסא גלגלים כשצריך אותו

חזרנו הביתה בתשע בערב, סחוטים לגמרי. ארזנו בשבילו תיק עם קצת חפצים והכי חשוב – המטען של הטלפון הנייד שלו – חיכינו עד שחברים שלו שהוא הזעיק באו לקחת את התיק ונסעו לבית החולים לבקר אותו (ממש יפה מצידם) והתמוטטנו במיטה.

 

הבוקר עוגי התקשר, סיפר שהבצקת נעלמה ומצבו טוב יותר אבל אין ברירה, הוא ינותח אבל רק ביום ראשון וביקש שאמסור ללוקה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. 

 

זאת אהבה