איך חגגנו את יום העצמאות השנה

האמת, לא היה משהו. כשהילדים היו קטנים נהגנו לצאת אתם לרחוב הראשי של הקריה ולחגוג עם כולם. יש אצלנו מצעד מחולות, ובגן הציבורי, במרכז, יש אטרקציות לילדים. מתנפחים ענקיים שהילדים נורא אהבו, ומוזיקה רעשנית, ודוכני נקניקיות ומכונות למכירת שערות סבתא וכל מיני ממתקים מזיקים אחרים.

היינו קונים כל מיני שטויות כמו קשתות עם קרניים מנצנצות שהיו מתקלקלות אחרי חמש דקות, ודגלים מהבהבים, והיה קצף ומוזיקה והמון רעש וכולם חיכו בקוצר רוח לרגע השיא של החגיגה – הזיקוקים.

להישאר ער כדי לראות את הזיקוקים היה אתגר רציני לקטנים, ובדרך כלל לא הצלחנו חוץ מפעם אחת מוצלחת וממוזלת במיוחד. ראינו שהקטנים נרדמים בישיבה ונסענו הביתה, אבל מסביב, כי הכביש הראשי היה עדיין חסום ובעליה הביתה הצלחנו לצפות (בעיקר בזכות העובדה שהיינו במקום הנכון ברגע והנכון, ובגלל שהקריה שלנו ממוקמת על גבעות) בכל מופע הזיקוקים בכל הדרו, אבל בלי לשמוע כמעט את הרעש שהם עושים, וכל זה כשאנחנו יושבים בנוחיות במכונית בלי שאף אחד יסתיר – היה מושלם!

אחר כך הילדים גדלו ויצאו לבד ואנחנו נשארנו באנחת רווחה בבית, לצפות לבד בטקס של יום העצמאות בטלוויזיה. הבית שלנו שוכן במורד גבעה ומהזיקוקים אנחנו יכולים לראות רק הבהוב קטן ולשמוע רעש עמום.

מילא, לא הפסד גדול, אחרי מלחמת לבנון השנייה עבר לי לגמרי מזיקוקים.

בשלוש השנים האחרונות צץרץ היה אחראי על נבחרת הילדים של הכדור מים שתמיד השתתפה במצעד המחולות ולהפתעת כולם, בעיקר שלי, הוא לקח את התפקיד ברצינות גדולה והתנהג בצורה אחראית ובוגרת וזכה למחמאות, ואפילו קיבל מכתב תודה ממארגנת המצעד שהיא גם שכנה שלנו, וכל פעם שאנחנו נפגשות בסופר היא שואלת לשלומו ומחמיאה לו בחום.

השנה הוא כמובן לא יכול היה להשתתף במצעד כי הוא בבסיס. לילי נמצאת כמו תמיד בקומונה שלה, חוגגת עם החניכים שלה, ועוגי שתמיד הקפיד לחגוג כל הלילה עם חבריו לא יצא השנה לשום מקום כי הוא חולה ומרגיש נורא, ואנחנו כרגיל, בבית, צופים בטקס בטלוויזיה.

 

 

ועכשיו עדכון בריאות – עוגי המסכן סובל מזה כמה ימים מכאבים בלשון, נא לא לצחוק, זה מאוד לא נעים והוא ממש סובל. רופא המשפחה נתן לנו תרופות שלא עזרו והפנייה לרופא אף אוזן גרון. סידרתי לו תור לעוד שבועיים אבל עוגי סבל מידי ואחרי יומיים הכריז שהוא ימות אם יצטרך לחכות כל כך הרבה זמן והוא מבקש שניקח אותו למיון.

בדיוק אז ג'ינג'י היה אצל אימא שלו ואני סבלתי מכאבים עזים ברגל וידעתי שלא אצליח לנהוג עד רמב"ם. למזלי הצלחתי להקדים בניסי ניסים ובתחנונים את התור שלו לרופאת האף אוזן גרון, וחבר טוב שלו שהוא גם שכן שלנו לקח את המכונית שלי והסיע אותו לרופאה ששלחה אותו מיד למיון.

החבר שלו, שיהיה בריא, הסיע אותו למיון וחיכה איתו בסבלנות עד שבדקו אותו ונתנו לו תור למרפאות חוץ לרופא פה ולסת. נתנו גם משהו נגד כאב אבל זה פשוט לא עזר, כואב לו נורא ושום דבר לא מרגיע את הכאב.

בינתיים ג'ינג'י חזר ובבוקר נסע עם עוגי למרפאות חוץ ואז גילו סוף סוף מה הבעיה שלו, בגלל שאין לו בלוטות לימפה בצד שמאל הוא רגיש יותר לזיהומים והכאב נובע מבלוטת רוק שנעשתה דלקתית. הוא קיבל אנטיביוטיקה שחייבים לאכול לפני שלוקחים אותה ונשלח הביתה. הבעיה שהוא לא יכול לאכול כלום, בקושי לשתות. למזלנו הוא נורא אוהב מילקי ויש את הגביעים הקטנים האלה לילדים שאותם הוא מצליח, בקשיים גדולים, לגמור.

אנחנו מקווים שהוא יתגבר ויבריא ויפסיק לסבול. בינתיים זה לא קל, קשה לו לדבר והוא סובל נורא ולעבודה החדשה הוא כמובן לא הלך כבר יומיים. אני מקווה שהם לא יפטרו אותו, אבל גם אם כן, כפרה, העיקר שיבריא.

החלטתי להוציא מתוק מעז ואמרתי לו שלדעתי העובדה שהוא מעשן (לצערי הוא מעשן עוד מהתיכון) רק החמירה את המצב, ויש סיכוי שאם הוא לא היה מעשן הוא לא היה סובל מהבעיה הזו, ובכלל, הוא צריך להתחיל לטפל בעצמו טוב יותר – לא לשתות אלכוהול במסיבות, ולא לאכול בדוכני שווארמה מחוץ לבית כמו שהוא אוהב, כי המערכת החיסונית שלו היא לא כמו של כולם, היא רגישה וצריך להיזהר איתה.

עוגי שתק כי קשה לו לדבר אבל אני מקווה שמה שאמרתי חלחל והשפיע.

 

לוקה מנסה לנחם את עוגי ולגלות אמפטיה והשתתפות בצערו ועושה את זה בלי הטפות מוסר מייגעות