צרות בצרורות – חלק ב'

כבר כתבתי פעם על זה אבל כל פעם אני מופתעת מחדש איך זה שהצרות תמיד באות יחד, לא צרה אחת בלבד אלה בצרורות של שלוש, ולפעמים גם יותר.

פשוט מדהים.

אתמול היה בדיוק יום כזה. זה התחיל עם נזילת מים מאזור המדיח, בדיקה זריזה העלתה שהאשם לא במדיח אלא בחיבור שלו לצנרת.

אני אטפל בזה ברגע שאחזור מהעבודה הבטיח לי ג'ינג'י בטון גברי בוטח, והלך לרכב החדש שלו, ניסה להתניע ולא הצליח, קילל והתעצבן על הקודן שמשום מה לא רוצה לעבוד ואיים למכור את המכונית שקנינו רק בשבוע שעבר.

בסוף התברר שהוא לא לחץ על הכפתור עם הציור של המנעול ולכן הקודן סירב לעבוד. טוב, כפתורים ומכשירים מתוחכמים אף פעם לא היו הקטע שלו.

סוף סוף הוא נסע לדרכו, שמח וטוב לב והשאיר אותי עם כלבה תינוקת נודניקית שעוד לא הפנימה שאי אפשר לעשות את הצרכים בכל פינה בבית ועם ערמות של כביסה.

בצהרים הוא מתקשר עצבני, מקלל נמרצות את הרכב החדש שלא מניע לו. מצאתי בשבילו את המספר של סוכן הביטוח, ארזתי כמה כריכים ופירות, הפקדתי את הכלבונת בידיו של עוגי שחזר בדיוק מהעבודה עייף מאוד, ונסעתי לאסוף אותו. הוא נתקע עם האוטו באיזה אזור כפרי נידח, מקום יפה מאוד, אבל בלי כבישים סלולים ובטח שבלי שילוט. אחרי כמה טעויות הגעתי סוף סוף ואספתי אותו.

ג'ינג'י היה עצבני רצח, כעס עלי, כעס על האוטו, כעס על כל העולם. בשגריר הבטיח לבוא לתקן את הרכב בעוד שעתיים ולכן חזרנו הביתה להמתין להודעה שהתיקון בדרך. אחרי שאכלנו צהרים ג'ינג'י החליט להתחיל לתקן את הבעיה של הביוב הסתום, זה לא עבד כל כך כי ציוד השרברבות שלו נמצא במחסן, והמפתחות של המחסן היו ברכב התקוע אי שם בשממה. הוא לא הצליח להיזכר בשום פנים ואופן איפה המפתחות הרזרביים ואיכשהו יצא שזו אשמתי. בינתיים מישהו התקשר והוא לא הצליח לשמוע את ההודעה, ומרוב כעס לקח את הנייד הקשיש שלו שידע תלאות רבות במשך השנים שבילה איתו, והטיח אותו ברצפה.

בעוד הוא נאבק עם הביוב בחוץ, נישארתי עם הנייד בבית. למרות המכה שחטף הדינוזאור שב לפעול והצלחתי לחלץ ממנו הודעה שנציג שגריר ממתין לנו בכניסה לישוב שבשדותיו תקוע הרכב שלנו.

נסענו יחד לשער הכניסה של היישוב ופתאום גיליתי לתדהמתי שהנייד של ג'ינג'י נמלך בדעתו ונאסף אל אבותיו. המכה שחטף הכריעה את המסכן. הלך הנייד, שלום לעפרו. הנציג של שגריר לא נראה בשום מקום ומספר הטלפון היחיד שיש להם הוא של ג'ינג'י, מה עושים?

החלטתי להחליף את כרטיסי הסים של הטלפונים שלי ושל ג'ינג'י. הכרטיס סים שלו נתקע בעקשנות וסירב לצאת. הצלחתי לשלוף אותו רק אחרי שנזכרתי שיש לי פינצטה בתיק. איך הצלחתי לשמור על קור רוח ולבצע את התרגיל הזה למרות שישבנו בחושך וג'ינג'י לא שתק רגע, קילל ורטן ואיים לשרוף את הרכב שלו, ולבעוט בנציג שגריר שנעלם פתאום, זה באמת פלא. ברגע שהדלקתי את הנייד שלי עם הכרטיס שלו קיבלנו שיחה מהמוקדנית של שגריר והתברר שרכב החילוץ ממתין לנו מעבר לפינה והכל בסדר.

ג'ינג'י נכנס לרכב של שגריר והתחיל לצעוק על האיש המסכן, בן אדם לא צעיר שמסכן, מתפרנס מחילוץ רכבים תקועים ברחבי הארץ. לי הוא הורה לנסוע הביתה, אבל סירבתי ונסעתי אחריהם למרות שהדרך הייתה חשוכה ולא סלולה. האמת, הייתי מעדיפה לחזור הביתה אבל חששתי שתתפתח מריבה וחוץ מזה מה היה קורה אם האיש לא היה מצליח לתקן את המכונית שלנו? שמתי נפשי בכפי, הקרבתי את הצמיגים שלי ועקבתי אחריהם.

בסוף ג'ינג'י נרגע ושיתף פעולה עם המתקן ששמר על קור רוח, ותודה לאל לא נגרר למריבה איתו, והתברר שהמצבר התרוקן כי בעלי החכם שכח לכבות את האורות.

בניסן הצנוע שלי יש פעמון מכני כזה שמציק אם לא מכבים את האור כשהרכב עומד, אצלו, למרות שמדובר במרצדס גרמני מיוחס, אין.

אחת אפס לטובת היפנים.

המחלץ החביב התניע את הרכב וכולנו יצאנו בשיירה חזרה הביתה. השעה הייתה רק שש בערב, אבל היה חושך מצריים, ומאחר והייתי בראש הטור טעיתי ופניתי בפנייה לא נכונה, אבל הם צפרו לי וחיכו עד שהסתובבתי, וסוף סוף הגענו לצומת. ג'ינג'י הודה למתקן החרוץ, ונתן לו במתנה צנצנת דבש, והוא נסע ליוקנעם לחלץ עוד מישהו בעוד אנחנו חותכים בזהירות דרך הכביש העמוס נורא בשעה הזו, וחוזרים הביתה דרך שיכון אלה – קיצור דרך שרק תושבי הקריה מכירים.

בבית רבנו עוד קצת, אני כעסתי על ג'ינג'י שהרס את הנייד שלו, נכון נייד קשיש וחסר ערך אבל בכל זאת… הוא כעס סתם, בלי נימוק מיוחד אבל כעס עם כל הלב.

הצלחתי למצוא את הנייד הישן שלי אבל לא מצאתי את המטען שלו והלכנו לישון כועסים.

למחרת בבוקר הוא שוב ניסה לפתוח את הביוב הסתום ושוב לא הצליח למרות שהביא ציוד וכלי עבודה. התברר שיש סתימה בין בריכת הניקוז של המטבח לבריכה הראשית. עמדתי לידו וניסיתי לעזור, סגרתי ופתחתי את המים על פי דרישתו, וכל אותו זמן לוקה התרוצצה סביבנו, ופתאום החליקה בבוץ שנוצר סביב בריכות הניקוז ונפלה לבריכה הקטנה. הבריכה הזו באמת קטנה מאוד, אבל גם היא קטנה… היא נאחזה בקושי בכפותיה הקדמיות בשפת הבטון, פרפרה ויללה, וחצי גופה התחתון טבל במים המרופשים. עברנו שנייה של אימת מוות עד שהתעשתי ומשכתי אותו בעורפה החוצה. המסכנה רצה מהר הביתה, נשכבה על הכרית שלה בחדר הארונות שלנו וסירבה לזוז. למותר לציין שכל הבית היה מלא בוץ ומסריח… רק אתמול טרחתי וניקיתי הכל, ושוב מלא בוץ, והביוב התעקש ונשאר סתום. בסוף ג'ינג'י התרגז, צעק עלי שאקרא לשרברב והסתלק לעבודתו בכוורות.

קראתי לשרברב, הגיע אחד, בן אדם נחמד מאוד, עם כיפה וזקן עבות, איש דתי ובכל זאת לא אחד מאלה שחושב שמישהו צריך לפרנס אותו אלא מתפרנס לבדו מיגיע כפיו.

הוא פתח את הביוב הסתום חיש קל, לקח מחיר סביר לגמרי, הסביר לג'ינג'י שחזר להשגיח עליו איך לתקן משהו שטעון תיקון – איזה צינור שהחליד ודולף – והסתלק.

ג'ינג'י קצת רטן על שגזלו ממנו את מעמדו כשרברב הבית, אבל מה לעשות שהוא רק שרברב חובב ולא מקצועי? ניחמתי אותו שהשרברב שלנו בטח לא היה יודע מה לעשות עם נחיל דבורים, וככה זה, לכל אחד יש את המקצוע שלו, והלכתי לנקות שוב את הבית.

ג'ינג'י שוב נסע לדרכו לטפל בכוורות שלו, ואני נשארתי עם כלבה בטראומה ובית מטונף. ניקיתי הכל, כולל לוקה המסכנה, ופתאום טלפון, מישהו רוצה דבש. תליתי את הסמרטוט ונסעתי למכון, מכרתי דבש והחלטתי שאם כבר אני אקפוץ לקניון אלונים ואקנה לי נייד חדש. לאכזבתי הדוכן בו מכרו תמיד ניידים נסגר במפתיע. חזרתי הביתה מאוכזבת ובלי נייד, אבל אחרי יומיים של ביש מזל קרה משהו טוב – עוגי הצליח למצוא את המטען הנעלם, הטלפון הישן שלי שב לחיים והכל בא על מקומו בשלום, עד הפעם הבאה.