התייר הישראלי – קווים לדמותו

החג הזה בפרוש ארוך מידי. לא חשבנו שזה יהיה מתיש וקשה כל כך לעשות פעילות לילדים, ולא עלה בדעתנו שלפתוח כל יום במשך שבוע וחצי רצוף יגזול מאיתנו כוחות רבים כל כך.

בראש אנחנו מרגישים עוד צעירים ונמרצים, אבל בפועל אנחנו כנראה כבר לא כל כך.

 

ג'ינג'י נהנה מאוד להפעיל ילדים, להקסים אותם עם כוורת זכוכית, ולהסביר להם איך רודים דבש, ולגלות להם עובדות מפליאות על עולם הדבורה, אבל אפילו הוא התחיל להתעייף קצת אחרי שהיה עליו להתמודד עם התייר הישראלי הבלתי נלאה.

לשמחתי יש אנשים שפשוט תענוג לשרת אותם, להסביר להם, למכור להם דבש, ולהעסיק את הילדים שלהם, אבל יש אנשים שהם ממש מכה ולצערי השבת הזו זכינו למנה גדושה מהם, ומילא אנחנו, אנחנו סובלים מהם כמה דקות, ולפעמים גם יותר, ובסוף הם הולכים, אבל הם נשארים עם עצמם כל החיים, ולא נשאר לי אלא לרחם עליהם.

תרשו לי לפרוש בפניכם קווים לדמותו של התייר המכוער שנהנה למרר את חיי העובדים בחגים כדי לעניין אותו, לשמח אותו, להמתיק לו את החג, ואם אפשר גם להרוויח קצת כסף על כל הטרחה.

 

הוא מגיע עם המשפחה, דודה, סבתא, אישה עייפה וכמה ילדים צרחניים, בדרך כלל עוצר בחנייה בצורה רשלנית שחוסמת את הכניסה ומפריעה לאנשים אחרים לצאת או לחנות. נכנס פנימה בסבר פנים חמוצות וחשדניות, ומתחיל להסתובב בין המדפים, חמור סבר כמו בלש שמחפש גופה לא עלינו.

מזמינים אותו לטעום דבש והוא מתמלא מיד חשד שעובדים עליו, מתבונן בעקימת חוטם בפינת הטעימות, ומתחיל לחקור – זה עם סוכר? זה דבש אמיתי? אתם לא מוסיפים לו משהו? הוא שואל ואשתו מביטה מעבר לכתפו בפנים קפוצות ומרירות, טוב, אם אני הייתי נשואה לאחד כזה גם אני הייתי נראית בטח ככה

אני מבטיחה שהדבש אמיתי ובלי סוכר ובלב חושבת – כאילו… אם הייתי מוסיפה לדבש סוכר אז הייתי מספרת לך? מה דעתך? אבל שומרת על חיוך נעים ומבטיחה שזה דבש טהור ישר מהכוורת. והוא שואל מיד – הכוורת שלכם? ומביט בי במבט זהיר ומלא פקפוק.

לא, הכוורת של השכנים, גנבנו מהם כדי למכור לאנשים.

בסוף הוא עושה טובה וטועם, וחוזר וטועם, ועוד פעם, ומתחיל להתלונן – זה מתוק מידי – התלונה הכי נפוצה, כאילו… זה דבש, מה ציפית? שהוא יהיה מלוח ואחר כך קובל – אני לא מרגיש בהבדל, כל סוגי הדבש הם באותו טעם.

אני מסבירה באדיבות שיש אנשים שמבדילים ויש כאלה שלא, לא לכולם יש חוש טעם מפותח, ומוסיפה עקיצה קטנה, מי שמעשן מאבד את חוש הטעם עם הזמן.

הוא מניח לעניין הטעם ומקשה – אז מה כדאי?

אני אומרת בסבלנות שהוא צריך להחליט לבד, ובשביל זה יש פינת טעימות.

משום מה התשובה הזו מעלה את חמתו, והוא עושה עוד סיבוב טעימות, ועל הדרך מטפטף דבש על כל סביבותיו, לא משליך את הכפית לפח, וצריך להשגיח עליו בעיני נץ שיחליף כפיות בין טעימה לטעימה. בינתיים נכנסים עוד אנשים אבל הוא, הוא כבר התנחל לי מול הדלפק, מפגיז בשאלות, ולא מניח לאף אחד אחר להתקרב, ובסוף, אחרי שכנועים עדינים, נכנע ויושב לצפות בסרט.

משום מה אין לו אף פעם סבלנות לראות את הסרטון הקצר עד הסוף, ילדים קטנים מצליחים, אבל הוא לא, יש לו קוצים בתחת, שוב קם, מסתובב, בודק, מרים, מריח, שוב טועם, ובסוף, אם יש לי מזל, הוא קונה רבע קילו, וגם זה אחרי שניסה לסחוט הנחה.

 

ויש את אלה שנכנסים, עושים סיבוב קצר, מודיעים לי שהם לא אוהבים בכלל דבש, או לחילופין שיש להם בן דוד שמביא דבש הרבה יותר בזול מהחבר שלו, עושים טובה וטועמים מנה הגונה, משתמשים בשירותים, שואלים בהתנשאות איפה אפשר לאכול פה ומה יש עוד לעשות במקום הזה? ויוצאים כלעומת שבאו.

 

עוד זן לא חביב הם ההורים לילדים. באים מוקפים בילדים בכל הגדלים, נותנים לילדים לטעום שוב ושוב ושוב, מניחים להם להתחזר בלי גבול, ואחר כך אומרים שבעצם יש להם דבש בבית ויוצאים.

 

היום היה אחד, שמן מאוד, ואיתו אשתו, שמנה עוד יותר. טעם ובדק והריח והציק במיליון שאלות סרות טעם, והתחיל להתווכח שדבש זה משמין, ואסור לו בכלל לאכול דבש, אבל אשתו התעקשה להתקשר לאימא שלה ולשאול אם היא אולי רוצה. גם האימא שאלה המון שאלות, וסוף סוף, אחרי שחנו אצלנו שעה בערך, חוסמים את הדרך לאחרים, קנו סוף סוף בשעה טובה ק"ג דבש והלכו, האמת, הייתי מוכנה לתת להם אותו במתנה, רק שיעזבו אותנו כבר.

ויש את אלה שבכלל באו לעשות פיקניק, מגיעים, רואים את החצר שלנו עם ספסל ושולחן, ומתנחלים. מעניין אם הם היו מרשים לעצמם להתנחל ככה בחצר של בית פרטי? הילדים שלהם צורחים כמו מטורפים, וקופצים לנו על המדרגות, מפריעים נורא ולפעמים גם נכנסים, טועמים מלוא חופניים, וחוזרים לצרוח בחוץ, וכשאתה שואל למה הם לא נכנסים הם אומרים שהם בכלל לא אוהבים דבש, הם סתם עברו בסביבה והחצופים במיוחד גם נכנסים לעשות פיפי, ולשאול איך מגיעים לפה או לשם.

 

ויש את מחפשי הפעילות לילדים שלא הפנימו שהעולם לא נועד לשרת רק אותם, ואם אני באמצע פעילות עם קבוצה אחת אני לא אזנח אותה רק כי כבודם החליטו לנחות אצלנו על ילדיהם וטפם, ועוד שתי סבתות חשדניות שבטוחות שכולם מרמים אותם והדבש שלנו מלא סוכר ובכלל מזויף.

אני מסבירה בנימוס שיש שעות ויש סדר, ואם הם יחכו עוד חצי שעה נוכל לקבל אותם, והם נעלבים – הם רק רוצים להציץ ולראות מה קורה אצלנו, אז למה מגרשים אותם?

מעניין אם הם היו מעלים בדעת להציץ לתוך מסעדה ולטעום מהצלחות רק כדי לדעת אם טעים? או להציץ לאולם קולנוע ולשבת שם קצת רק כדי לראות אם הסרט לטעמם?

 

איזה מזל שיש גם אנשים נחמדים שפשוט רוצים לבלות, ולתת לילדים חוויה נעימה. אנשים שקוראים מה כתוב בשלטים, ומתקשרים קודם כמו שאנחנו מבקשים, או ממתינים בסבלנות עד שהפעילות של הקבוצה הקודמת תסתיים, ואם יש להם שני ילדים שנהנים מהפעילות ותינוק אחד צורח הם מוציאים אותו החוצה שלא יפריע לכולם. כמה טוב שיש גם ילדים שמקשיבים בעונג ושואלים שאלות, ובאמת רוצים להבין ולדעת, ומאושרים לקבל צנצנת דבש בסוף הפעילות, ואפילו אומרים תודה.

ועוד דבר ששמתי לב אליו הוא שלהורים סבלניים וחביבים יש גם ילדים נחמדים וסקרניים שנהנים מהפעילות, ומקשיבים בשקט, ולא הורסים מסגרות, ולא דוחפים וצועקים, ילדים שפשוט תענוג להיות איתם.

מעניין למה הורים עצבניים, גסי רוח, חשדניים וחסרי סבלנות גוררים אחריהם גם ילדים מאותו סוג, והורים מנומסים ונעימים התברכו גם בילדים חביבים ונעימים?