סיפור לחג

כל החג עבדתי קשה – מכרתי דבש וניגבתי דבש וליקקתי דבש ודיברתי על דבש, ורבתי עם ג'ינג'י על דבש, חג מאוד דביק מתוק ומעייף.

והנה, חזרתי היום הביתה מותשת ומצאתי סיפור מצחיק ששלחה לי אימא שלי. אני מקווה שהוא ישעשע את הקוראים בבלוג כמו ששעשע אותי ושאיש לא יעלב חלילה, זו לא אני זו אימא שלי.

סיפור נפלא בסגנון אידיש – הקפידו לקרוא אותו כולו והחיוך יקיף אצלכם את מחצית הגולגולת. מי שיהיה סבלני ייהנה מכל רגע.

 

מספרים חסידים על רבנו שמחה בונים, עושה הנפלאות האדמו"ר מפערצעלברג שהיה נזהר בקלה כבחמורה והיה נוהג להדר במצוות לשם ייחוד קודשא.

ונתמעט הדבש בארעא קדישא, ומעשה שהיה בערב ראש השנה שנת התשפר"ץ – מחמת הבצורת הקשה והיו הכוורנים הקיבוצניקעס נוהגין למהול הדבש בצוקער (סוכר) ותה ולמכרו בדמים מרובים.

היה הצוקער מרובה על הדבש ואין הבד"ץ מסיר הכשרו ואין פוצה פה ומצפצף.

שמע על כך רבנו הקדוש ונתאנח מרה וחשש שמא לא יזכה לקיים השתא מצוות תפוח בדבש כהלכתה ויימצא שאינו מהדר, אלא ממעט במצווה ח"ו וטובל תפוחו בתה עם צוקער במקום בדבש וכדי בזיון וקצף.

משנתקצרו הימים והיה ערב החג הקדוש ממשמש ובא ומן שמיא ראו בצערו של אותו צדיק, נתגלה לו בחלומו כדמות מלאך שגילה את אזנו בהסתר כי בחומת הבוסתן של חנוכה בביוף הצייקן משכונת הבוכרים, בצידה החיצוני שברשות הרבים, בנו להן דבורי בר כוורת שמצוי בה דבש טהור ללא חשש שעטנז ויאכלו ענווים וישבעו.

ניעור רבי שמחה בונים משנתו, אמר סליחות ותפילת שחרית וגילה בסודי סודות את חלומו לכמה מאנ"ש וציווה עליהם שיביאו צנצנות וכלי רדייה ויצא בראשם לאותו המקום. עטו הכל כפפות על ידיהם וצנפו פניהם במלמלה שקורין בלע"ז טול – שלא ייעקצו ע"י הדבורים בשעת מלאכתם ועמדו לגרש הדבורים באש ובעשן ולמלא כליהם בדבש.

אותה שעה חש רבי שמחה הישיש (שהיה מתייסר מחלי הפרוסטעטע ר"ל), בשלפוחיתו ונצרך להטיל מימיו ללא דיחוי.

פרש רבי שמחה מאחורי אחד העצים, שלף את מילתו והיה מתאמץ להטיל את מימיו טיפין טיפין כדרך חולי הפרוסטעטע.

עברה שם דבורה אחת מן המגורשות, ומחמת שנדמתה עליה עטרת מילתו של הצדיק כפרח, ישבה עליה והתכוונה למוץ את צופה.

נתבהל רבי שמחה, וניסה לנערה מעל אותו האיבר. מייד עקצה אותו הדבורה והשיבה נשמתה לבוראה.

החל רבי שמחה מצעק שיבואו לעזרתו ונתאספו הכל סביבו ולא ידעו מה יעשו, עד שנזכר השמש רבי אלתר כי קרא פעם בספר הסגולות כי "מי שעקצתו דבורה ימרח דבש על אותו המקום ויראה תשועת השם כהרף עין". מייד אחזו באברו ומרחו עליו דבש למלא ארכו ורחבו וציפו לראות תשועת השם ככתוב.

אלא שהדבורים שנגזל דבשן וגילוהו מרוח על מילתו של הצדיק ירדו בהמוניהן והיו עוקצות בחרי אף, עד שצבה אברו של רבנו ככרכשתא של מורטדלה.

היו הכל סופקים כפותיהם ובוכים על רבם שנתייסר ולא ידעו מה יעשו.

באותה שעה עבר שם רופא צעיר אחד מבית החולים משגב לדך ושמע לשוועת העם ובא במרוצה להציל את רבנו. משנתן עיניו במילתו הצבה של רבנו נזכר בגירסה דיינקותא שלמד בבית המדרש לרפואה – כיצד מרפאים למי שהכישו שפיפון, עכנאי או עקרב, שאין לו תקנה אלא שימצצו את מקום העקיצה ויצא הארס.

שמעו החסידים וללא שהיות הרימו את רבנו הקדוש והביאוהו למכון הבריאות של קקאשווילי הגרוזיני והניחוהו על מיטת הטיפולים של קטיה המעסה שיצא שמה כ"בעלת מציצה" בכל רחבי עירנו. ראתה קטיה את גודל שיברו, ותזעק את יילנה, לאריסה, נטשה וסיגלית שהיו משמשות איתה באותו המקום.

ותיטושנה את פציינטיהן ותרדנה כולן על מילתו המתוקה של רבנו ותשאבנה את כל ארס הדבורים עד אשר שבה מילתו של הצדיק והייתה כבדל שרוך זה.

ולכן, מאז, בכל ערב רה"ש, בשעת טבילת תפוח בדבש, רצוי שיספרו אחב"י  (אחינו בני ישראל) את המעשה הזה לבניהם שילמדו להדר במצוות ולהיזהר בדבורים.