אבודים

הבטחתי ולכן אקיים למרות שחלק מהסיפור של ההשבעה הוא די מדכדך. זה התחיל עוד יומיים קודם, עשיתי שטות והצלחתי לשפשף את המכונית בברז כיבוי אש, אולי זו אשמתי, אולי אשמת המשקפיים החדשים שקניתי סוף סוף… כך או כך, על הצד של הלא נהג במכונית שלי יש שריטה גועלית והידית של הדלת נקרעה ממקומה.

מצד שני יש לי סוף סוף משקפיים מולטיפוקליים שבאמת הייתי זקוקה להם מזמן, וגם קנינו מדיח חדש כי התיקון של הישן התברר כיקר מידי, והמדיח הישן (שבין כה וכה היה תמיד בעייתי) פשוט שפך לאגר.

הבעיה שצץרץ, מאז שקיבל רישיון, מרגיש שהרכב שלו ומתעצבן נורא כל פעם שקורה לו משהו. סיפרתי לו עוד בטלפון על הידית והוא נרעש מאוד, וכשסוף סוף הצלחנו לאתר אותו בבלגן של ההשבעה ולקחת אותו הביתה היינו חייבים לגלות לו שגם הראי הפנימי, הפנורמי שהוא אוהב כל כך נסדק כי ג'ינג'י לא אוהב אותו, ותמיד מוריד אותו ומניח בצד, ובטעות דרכתי עליו קצת.

אבל לא רק אני פישלתי בגדול, גם ג'ינג'י שבדרך כלל מתמצא נהדר בשטח ולא הולך אף פעם לאיבוד איבד את חוש הכיוון שלו. איכשהו, אולי כי עברנו קודם אצל לילי כדי לאסוף אותה, הצלחנו להגיע לירושלים בדרך הארוכה מאוד דרך פסגת זאב – דרך יפה מאוד אבל מאוד מאוד ארוכה. ראינו כמה כסף המדינה שופכת על קו התפר, ואיך הסכסוך בינינו לשכנים הורס את הנוף ודי נעצבנו אל ליבנו.

ירושלים וכל האזור סביבה השתנה מאוד מאז היינו שם לפני כמה שנים, נוספו כבישים ומנהרות ומחלפים, לא זיהינו כלום והגענו למרכז ירושלים בעור שינינו ממש. בסוף הצלחנו להגיע לחניון קרתא היפה, חנינו בחניון התת קרקעי והלכנו לשתות קפה נחוץ מאוד בגרג'. היה ממש יפה ומרשים ויקר, המתחם החדש פשוט מדהים ביופיו, מלא פסלים וחנויות יוקרה וכל האזור נראה פשוט מהמם. השארנו שם את הרכב והלכנו לטייל קצת.

 

אני אישית העדפתי את הפסלים המודרניים יותר אבל היו גם אחרים, מרשימים לא פחות

 

לילי מציגה הפתעה והתלהבות – ארטיסטית הילדה הזו

 

ראינו את הרכבת הקלה החדשה שג'ינג'י נשבע שהיא בעצם טרמוואי (כלומר חשמלית) שהוא זוכר מילדותו ברומניה. היה כיף לטייל עם לילי בלבד, (עוגי לא רצה לבוא כי חשש שלא יעמוד בתלאות הדרך) משהו שלא עשינו מזמן, וממש ממש נהנינו מהאוויר היבש הצונן של ירושלים, ומהנוף המדהים של מגרש הרוסים, ואפילו שכנענו את השומר בבית המשפט לתת לנו להשתמש בשירותים למרות שכבר לא הייתה קבלת קהל.

 

ירושלים מאוד יפה ומשקיעים המון בשיפוץ ושחזור, באמת נהדר ושווה טיול נפרד

 

יש משהו מיוחד באווירה של ירושלים ובאנשים שלה, משהו מאוד אותנטי וייחודי. לדוגמה –  המוכר בקיוסק (שם הוצאתי כסף מכספומט) נזף בלילי שקצת צחקה עלי שלא ידעתי להשתמש במכשיר המיושן, והטיף לה מוסר לתת כבוד לאימא. הוא עשה את זה בעברית מקסימה ובחן רב שמאוד מצא חן בעיני.

ההשבעה עצמה הייתה… לא יודעת איך היא הייתה כי לא ראיתי כמעט כלום. הרעיון, על פניו, יפה ומרגש, הביצוע לא משהו. הכותל לא מתאים לטקסים כל כך גדולים והומי אדם, אין די מקום ויש עוד המון תיירים ומבקרים שמוסיפים לדוחק, וכל החרדים הירושלמיים שדי ברור שהקהל הרב מטריד אותם…

יש לי הרגשה שהכותל כבר לא של כולם, שהם הפקיעו את הכותל לעצמם, הקיפו אותו בישיבות ומשמרות וכל מי שלא מציית לקודים שלהם מיותר שם.

 

כאלה בדיוק קנינו!

 

לפני שהגענו לכותל עשינו סיבוב מתיש בשוק של העיר העתיקה שלא השתנה הרבה מאז טיילתי בו בנעורי (ממש אחרי מלחמת ששת הימים), אז דילגתי בקלילות על מרצפות האבן החלקלקות, כיום השתרכתי בזהירות, וכל הזמן פחדתי ליפול. קנינו לחמותי פמוטי כסף בצורת רימונים ליום הולדתה, ובכותל עצמו מצאתי לי פינה לשבת ולא זזתי ממנה עד תום הטקס. לילי וג'ינג'י ניסו להידחק ולראות משהו ולא הצליחו, יש לי רק תמונה אחת שצולמה מהמסכים הקטנים מידי ששמו לנוחות הקהל, וזיכרון ברור של כל החיילים צועקים – אני נשבע!

 

הכותל כתפאורת רקע להשבעה של הצנחנים

 

לפחות זכינו לחזור הביתה בשלום למרות כל התקלות המרגיזות שהיו בדרך – לא תלינו את הוילון אצל לילי כי ג'ינג'י שכח לקחת מקדחה, בדרך חזרה הסתבכנו איכשהו וכמעט הגענו לשדה התעופה, וכשהגענו סוף סוף להוד השרון התברר שללילי אין מפתח והיינו צריכים לנסוע להביא אותו, ולמרות שזה לא היה רחוק הצלחנו להסתבך שוב. לפני שהגענו עצרנו בתחנת דלק לפיפי ולתדלוק, ואיכשהו צץרץ איבד שם את השעון שלו, שעון יד יקר שהוא קיבל במתנה מהחברים בנבחרת כדור המים, ועכשיו גיליתי שנעלם לי הנייד שלי למרות שדיברתי בו אתמול בלילה בדרך חזרה…

כל השבוע האחרון היה רצוף תקלות ובעיות שדיכאו אותי מאוד, והתמונות שצילמו אותי בטיול הזה הוסיפו לדיכאון כי אני נראית זוועה, והיום עוד צפוי לנו ביקור אצל חמותי שרוצה לחגוג איתנו את יום הולדתה – אני אשמח מאוד כשהשבוע המתיש הזה יסתיים סוף סוף.