כיכר תחריר זה פה!

תמיד היה קשה לקנות פה דירה, עוד לפני שלושים שנה היה קשה בארץ הזו, אבל אפשרי.

כיום זו פשוט משימה בלתי אפשרית.

היום חשבתי על זה קצת, מעולם לא יצא לי לשכור דירה. יצאתי מבית הורי ישר לדירה שהוריו של בעלי נתנו לנו . הם עזבו את דירתם אחרי שקנו דירונת קטנה ושיפצו אותה בעזרת ג'ינג'י שתרם את כל זמנו ומשכורתו. אבא שלו ז"ל היה נגר, אזרח עובד צה"ל, והוא עבד בטכניון כעוזר מחקר, גם אימא שלו עבדה עבודה חלקית כמורה לסריגה במכונות סריגה – שום דבר מיוחד, סך הכל משכורות צנועות של שכירים רגילים.

פעם אנשים סרגו בגדים לבד, פעם משכורת של שני שכירים הספיקה לחיים רגילים, ואם לא היית פזרן יכולת אפילו לחסוך קצת לימים קשים, היום אפשר רק לחלום על זה.

את הדירה שגרנו בה אחרי שהם עזבו לבית החלומות שלהם הם קנו מעמידר. פעם היו נותנים הקלות ועזרה לעולים חדשים, ובתחילת שנות השישים הם היו עולים חדשים עם שני ילדים קטנים וקיבלו בשכר דירה שהפך למענק דירת שנים וחצי חדרים. כיום כבר לא בונים דירות כאלה עם בית שימוש אחד ובלי אמבטיה, מטבח קטנטן ומרפסת שירות פעוטה.

אחרי כמה שנות נישואים גם אנחנו קנינו דירה קטנטונת בבית דו משפחתי שנבנה גם הוא בשביל עולים חדשים. דירה של 28 מ"ר בלבד כולל הקירות, ומרפסת כניסה פעוטה. מי בונה דברים כאלה כיום?

אף אחד.

עמידר מכרה את הדירה כדי להיפטר ממנה במבצע מיוחד שנועד לעזור לזוגות צעירים. היא עלתה אז, בתחילת שנות השמונים, 6 מיליון לירות. כיום זה נשמע קצת מצחיק, אבל אני עדיין זוכרת את הפתק שבו נכתב בפירוש בכתב יד – 6 מליון לירות.

קנינו אותה בעזרת ההורים והמשכנתה והשכרנו אותה במשך כמה שנים עד שגמרנו אומר לבנות. הבנייה הייתה איטית מאוד, כשהיה כסף בנינו, לא היה עצרנו. בלי עזרה מסיבית מההורים שלנו הבית בו אני גרה לא היה קורם טיח ומלט. איך הורי והוריו של בעלי שהיו שכירים בני שכירים, עולים חדשים שבעבודה קשה ובעמל כפיים התבססו בארץ הצליחו לאסוף די כסף לעזור לנו?

אין לי מושג.

כיום אנחנו עובדים לא פחות קשה מכפי שהם עבדו, ואולי אפילו יותר, ובכל זאת מתקשים להתפרנס בכבוד, לשלם חובות, לקנות די אוכל ולתמוך בבן שהשתחרר מהצבא רצוץ ושבור. על מסעדות, נסיעות לחו"ל וחופשות אנחנו אפילו לא חולמים. מסתפקים בזה שהבנק נוטה לנו חסד, נותן לנו אשראי מאושר (האשראי מאושר ואנחנו בוכים), לא מחזיר לנו צ'קים ולא הופך אותנו ללקוחות מוגבלים.

כיום הורי חיים בעזרת הפנסיה שצברו בשנות עבודה ממושכות וקשות חיים נוחים וטובים, ובמקום שאני אעזור להם הם עוזרים לי. הרכב שאני נוהגת בו הוא שלהם וכל שנה הם עוזרים לי לשלם את הביטוח היקר להחריד שלו.

אני בספק אם מצבי יהיה כמצבם כשאגיע לגילם. אני חוששת שלא יהיה לי די כסף לקנות מספיק אוכל ותרופות כשאצא לפנסיה, אם זה יקרה אי פעם, כי לביטוח הלאומי שאני מעלה לו מס כל חודש מאז שהתחלתי לעבוד נוח יותר שאני אתפגר לפני שאצא לפנסיה, ולפי התוכניות שלהם זה בטח יקרה די מהר כי בעוד עשרים שנה או אפילו פחות אמות מאפיסת כוחות ומטיפול רפואי גרוע.

לפני כמה חודשים כשראינו את המהומות במצריים ובסוריה התמלא ג'ינג'י התלהבות עצומה ושאל למה אצלנו אין דברים כאלה? ולמה בישראל אין הפגנות מחאה נגד הממשלה שעושקת אותנו על ימין ועל שמאל? נגד הארנונה הגבוהה עד גיחוך, מחירי החשמל, המים, המזון, הדלק ומה לא בעצם? שמטפסים כל הזמן מעלה מעלה, מועכים תחתיהם את המעמד הבינוני – המעמד העיקרי הנושא בנטל.

אמרתי לו שימשיך לחלום, אין מצב, הישראלים המפונקים ישבו בסלון ויקטרו מול הטלוויזיה וינסו להמציא קומבינות כדי לחסוך כסף, אבל לא יקומו ויעשו מעשה

איזה כיף לגלות שטעיתי.

סוף סוף אנשים קמו, זנחו את המחשב והפייסבוק ויצאו לרחוב לעשות לייק במו ידיהם! כן ירבו!