פוסט תלונות וקיטורים

השבוע סיימנו סוף סוף את הלימודים. יותר לא אצטרך לרוץ בימי שני מהר מהעבודה ולמהר למכללה.

נגמר.

מצד אחד שמחה גדולה, מצד שני טיפה עצוב. כשהתחלתי ללמוד שם הייתי במקום אחר לגמרי, הלימודים היו רק תוספת קטנה לסדר יום עמוס. בינתיים השתנו דברים, הרגל שנשברה, העבודה שאיבדתי ואחר כך הבלגן עם עוגי והקיץ שעבר עם השינוי במקום של המכון… מהפכות של ממש, רק הלימודים נשארו כעוגן יציב בסערות שעברו עלי בשנתיים הללו.

היום הכל קצת אחרת – נפרדנו ממערכת החינוך ועוד ילד עומד להתגייס ושוב אני עובדת אם כי במקום שאני לא אוהבת וכרגיל אני מרוויחה מעט מידי.

כן, למרות שמחתי שאני לא מובטלת אני נאלצת להודות שלא טוב לי בעבודה החדשה.

לעבודה דווקא די הסתגלתי, עד כמה שאפשר להסתגל לעבודה עם אנשים קשישים, חולים ונרגנים, אבל הבחורה שאני עובדת אותה מנסה למרר את חיי – במסווה של מתיקות חייכנית מאוסה היא כל הזמן מחפשת אותי, מנסה להראות שאני לא בסדר והיא כן.

אולי היא מקנאה, או חוששת למעמדה? לא יודעת מה יש לה נגדי.

היום למשל היא באה חצי שעה לפני, עשתה את העבודה שלי ואחר כך נזפה בי שאני לא עושה מה שצריך.

נורא מרגיז.

היא כזאת צבועה ומעיקה, תמיד יש לה מילה רעה להגיד, עקיצה לעקוץ, ביקורת לבקר והכי מרגיז, תמיד עם חיוך מתוק ומעצבן.

אישה מאוסה ברמות.

היא יכולה לבזבז חצי יום עבודה על טלפונים לקרובי משפחה, קשקשת ואירוח הנכדים, או חיפוש תפילין זולים יותר לבר מצווה של הנכד שלה ושאר הבלים, אבל אם אני יושבת שתי דקות עם עיתון ונחה קצת אחרי שסיימתי הכל אז שומו שמיים, ואוי ואבוי.

בלתי אפשרי לרצות אותה, היא כבר סימנה אותי כבטלנית ולא מוצלחת, וכבר הפסקתי לנסות להוכיח לה שאני לא.

אני פשוט מתה לעוף משם, אני מבזבזת יותר מידי דלק וזמן בעבודה הזאת, כל היום שומעת על מחלות ובעיות, המשכורת פשוט מצחיקה ונוסף לכל אני צריכה לסבול את הנוכחות האיומה שלה.

רק המחשבה שאצטרך לראות את פרצוף הלביבה החמוצה שלה עושה לי רע על הנשמה.

כל ההתנהלות של המקום הזה מאוד לא נראית לי. הכל מבולגן ולא מאורגן, אין נהלים ואין סדר. המנהלת בחופשת מחלה, אבל בכל זאת מפציעה כל פעם שיש לה חשק ומנחיתה פקודות. כל פעם אומרים לי דבר אחר, שום דבר לא קבוע ויציב, ממש נמאס לי.

הבוקר הלכתי לפגישה עם המנכלי"ת ושאלתי מה קורה פה, מי האחראי עלי ומי הבוס? אמרתי שאני מרגישה שאני מתנהלת בערפל וקשה לי ככה. היא קצת גמגמה ובסוף השיבה שהמנהלת בחופשת המחלה היא בכל זאת הבוס, היא זאת שהקימה את המקום ואי אפשר להזיז אותה. אם לא ישתנו דברים היא תשוב לעבודה בספטמבר, אבל שום דבר עוד לא בטוח. האישה כבר בת 70 ועדיין לא ברור מה נגמר עם התאונה שעברה… ערפל.

יש מצב שאם היא תחזור לעבודה באופן רשמי יקצצו לי עוד שעות מהמשרה שגם ככה היא חלקית בלבד. מצד אחד באסה, מצד שני אולי ככה יהיה לי יותר זמן פנוי לחפש עבודה חדשה שהולמת אותי יותר?

אם אני חושבת על זה אני קולטת שמאז שעזבתי את הטכניון, במאה שעברה, עוד לא עבדתי בעבודה שבאמת אהבתי אוף (עבדתי במעבדת צילום בחדר חושך ומאוד נהניתי ואהבתי את העבודה. כיום קל יותר למצוא סנדלר או נפח מאשר עובד מעבדת צילום)

ואם לא די בכך היום שוב עיקמתי את הקרסול של הרגל שלא נשברה. הלכתי מהר והרגל התעקמה ועכשיו נורא נורא כואב לי.

אני מקווה שעד מחר זה ישתפר.

לפחות הצלחתי להשיג היום את משרד הביטחון בטלפון ולהזיז שם קצת דברים, בשביל עוגי. אולי הוא יקבל סוף סוף איזה קצבה זמנית קטנה אם כי עדיין על כל דבר צריך למלא מליון טפסים, ולרוץ מפה לשם ולעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה עד שמשהו משתנה, אבל סוף סוף המערכת קלטה שאי אפשר להגיד לבן אדם מצד אחד שהוא חולה ואסור לו לעבוד, ומצד שני לא לתת לו גרוש ולצפות שיחיה מאוויר, או במקרה של עוגי מההכנסה של הוריו.

 

בלימודי העריכה לא עושים מבחנים בסוף הסמסטר אלא עבודות. העבודה הכי חשובה היא של עריכת תרגום. צריך לבחור תרגום עברי לספר באנגלית ולכתוב עליו. החלטתי לבחור את הספר של ג'ין אוסטין 'גאווה ודעה קדומה' ספר שקראתי לא פעם ואהבתי מאוד.

יש לו כמה תרגומים בעברית ואני בחרתי שניים, זה של עירית לינור החדיש יותר והשני של אהרון אמיר המיושן מעט והפחות מדויק.

יש גם עבודה בהבאה לדפוס ובסדנת העריכה. אני מקווה שיהיו לי ציונים טובים כמו בשנה שעברה ושאסיים את הלימודים עם תעודה מרשימה. זה לא יעזור לי יותר בחיפוש העבודה, אבל ישפר את מצב רוחי השפוף נכון לעכשיו.

32 תגובות בנושא “פוסט תלונות וקיטורים

  1. את מכירה את זה שלפעמים צריך בעיטה בתחת כדי לעזוב עבודה שאת יורעת שלא מתאימה לך ואת לא אוהבת אותה גם? זה קרה לי וברכתי אחרכך למרות שבאותו רגע היתה לי אכזבה גדולה – אף אחד לא אוהב לדעת שהעדיפו מישהו אחר עך פניו ולא משנה עד כמה הסיבה דבילית(כי היא בת 100 ואי אפשר להעיף אותה). אומרים שהכל לטובה בסוף…יש דברים שיצא ככה ויש כאלה שאני מאוד מאמינה אבל עדיין נמצאת בהמתנה…
    לימודים זה כיף. לא חבל לך שנגמר?
    ושאלה אחת אחרונה – יש בכלל עוד עבודה כזו??? עובד מעבדת צילום?

    אהבתי

    1. לא אכפת לי לעוף משם אבל לכי תמצאי עבודה בגילי המתקדם, משימה בלתי אפשרית.
      ולא, עד כמה שידוע לי אין יותר עובדים של מעבדות צילום כמו שהיו פעם. עם קערות מפתחים ומכונות הדפסה, היום הכל ממוחשב.

      אהבתי

      1. ממוחשב כן אבל עדיין צריך לפתח את התמונות ומכונת פיתוח עושה את זה. תמיד צריך מישהו שמבין באמת בצילום – אין מה לעשות – לזה אין תחליף של שום מכונה.
        אני מבינה לגמרי את בעית הגיל כשמחפשים עבודה וזו נקודת תורפה אמיתית רק שלפעמים רק הפחד מזה תוקע אותנו במקומות ממש לא טובים. כנראה שחייבים להעז ולהסתכן בזה לפעמים.

        אהבתי

  2. אני יודעת איך זה מרגיש לעבוד בעבודה שאת לא אוהבת
    אבל יש לך סיבה לקום בבוקר, ומקום ללכת אליו ולהעביר את הזמן
    ובין היתר את מקבלת גם משכורת על זה, מגוחכת ככל שתהיה
    ובכל זאת זה לא ישנה את זה שאת ממש ממש רוצה לעוף משם ויפה שעה אחת קודם
    טוב, את יכולה להתחיל לחפש עבודה לא?
    לכתוב קו"ח, לשלוח אותם
    להפעיל קשרים
    קשרים זה מאוד חשוב כשמחפשים עבודה
    הם עושים את ההבדל

    אני חייבת לציין שאף פעם לא קראתי ספר של ג’יין אוסטין
    אני חייבת להכניס את זה לרשימת הספרים שאני צריכה לקרוא
    זה נראה לי סוג של MUST

    מה באמת קורה עם עוגי?
    ומתי צץרץ אמור להתגייס?

    אהבתי

    1. ממליצה לך מאוד לקרוא את ג’יין אוסטין. היא כתבה סך הכל ארבע רומנים ויש המון סרטים וסדרות על פי הספרים שלה אבל אין כמו הספר עצמו.
      רומן רומנטי משובח ומשובב נפש.

      אהבתי

  3. לא נעים לעבוד במקום כזה שלא אוהבים. בכל מקום יש דברים מעצבנים ואנשים מעצבנים, אבל אצלך זה נראה אוסף של דברים יותר מהרגיל. אני מקווה שתוכלי למצוא עבודה אחרת, אולי בעריכה.

    בהצלחה לצץרץ בצבא. אני מקווה שהקב"ה ישמע את תפילותיי לשלומו.

    אהבתי

    1. מטבעי אני לא בן אדם כל כך חברותי. מעדיפה לעבוד בשקט, לבד, לשמוע רדיו ולא לקשקש.
      שונאת שמציצים לי כל הזמן מעבר לכתף. מילא הערות בונות ומוצדקות אבל להציק סתם, בלי סיבה?
      ואני כל כך שונאת לריב ולהתקוטט, זה עושה אותי חולה.
      לערוך בשקט בבית מתאים לי יותר, הלוואי ואמצא עבודה מהסוג הזה.

      אהבתי

  4. נו, אולי בזכותך אנסה לכתוב קצת. יש בי געגוע ומועקה לשפוך, ועייפות וסגירות מצד שני…. כך שעדיין לא ברור לי אם ייצא מזה משהו…

    הדיבורים שלך על העבודה הזכירו לי במשהו את מה שרציתי לומר בעצמי. זה מדרבן. ננסה.

    🙂

    אהבתי

  5. הפתרון שלי – קני להיא עוגת קרם ענקית (כזו פושטית עם מרגרינה…), שימי במרכזה ורד אדום, הגישי לה ובקשי ממנה להתכופף ולהריח את הוורד ואז תדחפי…

    בהצלחה בממלכת העריכה.

    אהבתי

  6. ברור לך שאני מאד מאד מרוצה מהבחירה שלך לעבודת "עריכת תרגום"…

    הייתי מעיזה להציע לך לדבר אפילו עם עירית לינור על עבודתה הזו כדי לקבל כמה טיפים.אבל רק אם בא לך…

    🙂

    והחיים לא להיט אבל איזה כיף לשקור פוסטים כאלה שמחייכים אותי 🙂

    אהבתי

  7. אני מקווה בשבילך שתמצאי עבודה יותר מתאימה עבורך,
    בה תןולי לעבוד כמו שצריך ולא לעסוק בדברים אחרים שמעייפים אותך נפשית ופיזית כאחד.

    בדר"כ עבודות כאלה קשות למציאה, ולכם אנחנו מתפשרים על מה שיש
    אבל צריך לזכור שזה גם הבריאות שלנו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s