כמעט סוף שנה

הרומן שלי עם מערכת החינוך אוטוטו נגמר, לא שהיינו ביחסים כל כך קרובים לאחרונה, צץרץ הצליח למדר אותנו בהצלחה רבה מכל מה שקורה בבית הספר שלו, בעיקר בשנה הזו, והאמת, לא ממש רדפנו אחריו. די נשחקנו מכל העסק הזה שנקרא חינוך ולא נתגעגע שם לכלום.

לא לאספות ההורים המנדנדות, לא לטלפונים הנואשים מהמורות שלו ולא לתשלומים המופרזים.

שלום, שלום ואל תבואו לי בחלום.

 

אבל לא רק הילד מסיים את הלימודים, גם אני. בשבוע הבא יהיה השיעור האחרון שלי בעריכה לשונית. למדתי שנתיים ולמרות שהיה קשה ללמוד בשעות הללו, ולפעמים קיללתי את עצמי שבכלל התחלתי אני שמחה שהשקעתי והצלחתי.

יש עוד כמה עבודות לכתוב בקיץ, ואז אקבל תעודה ואוכל לצאת לשוק החופשי ולחפש עבודה כעורכת. אני לא תולה תקוות גדולות בקריירה שנייה כעורכת לשונית, אבל בכל זאת אעשה מאמץ.

לצערי העבודה הנוכחית שלי לא ממש מלהיבה אותי. זה מתיש, זה מדכדך וזה ממש לא משתלם כספית. אני חושבת שאני עושה עבודה לא רעה, מסתובבת, עוזרת, מקשיבה לאנשים, מביאה תועלת כמיטב יכולתי, אבל אין לי מושג כמה זמן אוכל להתמיד בזה.

חוץ מזה שצריך הרבה תעצומות נפש להיות כל הזמן בקשר עם אנשים מבוגרים וחולים שלפעמים גם הולכים לעולמם יש גם את גודי – הבחורה שאני עובדת איתה. היא נורא טיפשה, (מה שבאמת לא אשמתה ולא סיבה לסלוד ממנה) ומה שעוד יותר מרגיז זה אין לה די אומץ להגיד לי ישר שהיא לא אוהבת אותי (למרות שאני מרגישה בעצמותי שאני לצנינים בעיניה) ולכן, במסווה של רצון להדריך אותי וללמד אותי היא כל הזמן מחפשת אותי, מבקרת אותי (ומכיוון שהיא טיפשה ופחדנית אלו ביקורות אידיוטיות ולא ענייניות) ומטרידה אותי בגלל שטויות קטנוניות.

אם זה היה תלוי בי בחיים לא הייתי נמצאת בקשר עם בן אדם מסוגה. אני והיא, אנחנו פשוט לא מתאימות זו לזו, לא שרבנו או משהו, אבל למרות כל רצוני הטוב אני מתקשה לחבב אותה, ועם הזמן למדתי אפילו לתעב אותה.

אני באמת מתקשה להסביר למה יש אנשים שמהרגע הראשון נוח לך ונעים לך איתם ויש כאלה שממש לא בא לך להיות אתם. גודי תמיד מחייכת, תמיד מתוקה ושופעת עצות ורצון טוב, וקוראת לך מאמי גם כשהיא מותחת עליך ביקורת, אבל כל הנחמדות הזו גורמת לי להרגיש רע. משום מה יש לי כל הזמן הרגשה שהיא מזייפת, ובסתר ליבה היא מתעבת אותי, שונאת אותי ופוחדת ממני. זו פשוט מין הרגשה כזו, לא מוסברת אבל חזקה מאוד, שמאחורי החביבות המזויפת שלה היא כל הזמן מנסה לשים לי רגלים, להראות כמה אני לא בסדר, ולהכשיל אותי.

ויש גם את עניין הכוננויות, אנחנו אמורות להתחלק בהן, שבוע אני ושבוע היא אבל היא כל הזמן מתחמקת מלהעביר לי את החלק הזה בעבודה. יכולתי להתעקש ולהתווכח איתה אבל אני מוותרת. לא כל כך בא לי שיציקו לי גם אחרי שעות העבודה ואני מבינה שלה זה חשוב, גם כספית, וגם כי זה מגביר את התחושה שלה שהיא חשובה ונחוצה.

לא נעים לעבוד עם טיפוס כזה, והלוואי והמנהלת (שנמצאת עדיין בחופשת מחלה) תחזור ותרגיע אותה קצת, ותוריד לי אותה מהגב.

מי שאני כן מחבבת ומסתדרת איתה מצוין זו העובדת הסוציאלית. חלק מתפקידי הוא לעזור לה ולהיות איתה בקשר וזה משהו שאני עושה ברצון. היא אישה לטעמי, לא יודעת בדיוק למה, אבל אני פשוט נהנית לשוחח אתה, וללמוד ממנה, ולהקשיב לה.

 

אני אנסה לחפש עבודה בעריכה, ואם זה ילך טוב אעזוב את העבודה הנוכחית, אם לא לפחות יש לי גיבוי.

היום שמעתי שאולי יהיה קורס ביידיש במכללה הקהילתית ואם זה באמת יתרחש אני רוצה להירשם. תמיד רציתי לדעת יידיש, ואני רוצה להמשיך ללמוד כל זמן שיהיה לי כוח וסבלנות.

עוד דבר אחד טוב שקרה – ג'ינג'י התפייס סוף סוף עם הורי. בעצם עם אבא כי עם אימא שלי הוא ניסה להיות ברוגז אבל לא כל כך הצליח לו.

אחי מגיע עם הבנים שלו ביום שני ואימא כולה בתזזית של התרגשות, אני צריכה להתחיל לצחצח את האנגלית שלי.