בין תקווה לייאוש

בעוד חודש צץרץ מתגייס, בזמנו חשבתי שיהיו לי שני חיילים בבית. על זה נאמר שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק למרות שהמצב של עוגי לא מצחיק כלל.

נדמה שהוא היחיד שלא קולט עד כמה מצבו על הפנים.

אפילו הוריו הביולוגיים מתחילים להפנים את זה.

נכון לעכשיו הוא אצלנו, עובד מעט עם ג'ינג'י ובעיקר ישן ומסתובב עם חברים. המאבקים עם משרד הביטחון והביורוקרטיה מתישים מאוד.

הכל לוקח המון זמן, זז לאט, קשה להשיג אנשים בטלפון, אין ממש עם מי לדבר. אני תוהה איך אנשים שלא מטיבים לדבר עברית ולא יודעים להתמודד עם כל התקנות והכללים מסתדרים. לא שאנחנו מסתדרים במיוחד. ההרגשה היא שכל המערכת מתוכנת להקשות ולהתיש ולהיות לא נגישה ולא נוחה.

מה עושה מי שאין לו הורים שיכולים לפרנס ולתמוך?

אין לי מושג.

 

לעומת אחיו הגדול צץרץ פורח. עובד קשה בגינון, מרוויח יפה, מתכנן נסיעה לחו"ל עם חברים מיד אחרי מסיבת הסיום, עסוק ונמרץ כל הזמן.

בית הספר דיכא אותו והגביל אותו, בחיים האמיתיים הוא מסתדר הרבה יותר טוב.

אתמול, אחרי שעוגי עבר סופית מאימו הביולוגית חזרה הביתה (משהו שהוא החליט עליו מרגע לרגע והוא כמובן הפיך כמו כל דבר בחייו נטולי הכיוון והתכנון) שוחחנו גם איתה וגם עם אביו הביולוגי וגם אחד עם השני וכולנו, כל ארבעת המבוגרים בחייו, נעשו מאוד פסימיים ועצובים.

גם אחרי שנצליח לסיים סוף סוף את כל העיסוק בביורוקרטיה, הוא יקבל אחוזי נכות ופיצוי כספי (שבטח יבזבז כהרף עין על הבלים חסרי טעם) הוא יישאר עם עוד המון שנים שיהיה עליו לחיות בכוחות עצמו ואני פשוט לא רואה איך הוא יסתדר לבד.

כל זמן שאנחנו נחייה הוא בטח יהיה סמוך על שולחננו ומה אחר כך?

צץרץ יצטרך לתמוך בו? ספק אם הוא ירצה, כבר היום הוא חסר סבלנות כלפיו, אולי לילי? למה מגיע לה העונש הזה?

אני רואה אנשים כאלה כל הזמן בעבודה שלי, אנשים שאין להם כיוון בחיים, שלא מצליחים להתארגן על עצמם. שמשהו אצלם לא לגמרי מחובר ולא מסוגלים להתמודד לבד עם מלאכת החיים ופשוט מוותרים ולא עושים כלום. אני פוגשת אותם כבר בסוף הדרך, כשהם קשישים וחולים, מדכא לחשוב איך הם בזבזו את חייהם על כלום והיו נטל על עצמם ועל המשפחות שלהם. אני חוששת שזה יהיה סופו של עוגי וזה מעציב ומדאיג אותי מאוד.

לא מתאים לי להיות פסימית וקודרת כל כך, ברור שהמצב המשפחתי שלי בצירוף העבודה לא טובים לי. גוררים אותי מטה.

חוץ מזה הכלב הנחמד שלנו נעלם, יצא כמו תמיד עם ג'ינג'י לעבוד בכוורות ופתאום נעלם ולא חזר. חיפשנו אותו זמן רב ולשווא, אנחנו עוד מקווים שהוא ישוב, אבל חלפו כבר כמעט שבועיים… מתחילים לאבד תקווה.

אחי מגיע בסוף החודש לבקר עם הבנים שלו. הם מדברים רק אנגלית, נראה איך נסתדר אתם. אימא שלי מאוד נרגשת ושמחה, מתכננת תוכניות לטיולים ומסיבות, אני מקווה שהכל יעלה יפה.

גם הלימודים שלי מסתיימים בעוד שבועיים, הסמסטר האחרון כבר די נמרח ואף אחד לא מצטער שזה נגמר סוף סוף. יהיו עוד כמה עבודות לעשות וזהו, אם לא אמצא עבודה בתחום כל מה שלמדתי ישקע לאט לאט ויעלם.

אני מנסה לחפש אבל אין לי יותר מידי תקווה, יש המון עורכים לשוניים ומעט מאוד הצעות, או שאולי זה רק הרושם שלי בגלל מצב רוחי הירוד?

לפחות דבר אחד טוב באמת קרה אתמול – החשמלאי הצליח להגיע סוף סוף למכון, (אחרי שהבריז לנו כמה פעמים) בדק ומצא שהבעיה היא לא במשאבה אלא במערכת החשמל שלנו, תיקן מה שתיקן והכל בסדר.

תמו ימי סחיבת הדליים הכבדים, בא גואל לגבו הדואב של ג'ינג'י ואמרו אמן.

 

ואסיים ברשימת הדברים שהייתי רוצה שיקרו בקרוב:

– שהכלב יחזור.

– שהביקור של אחי יהיה מוצלח ונעים.

– שאמצא עבודה בעריכה ואוכל לעזוב את העבודה הנוכחית הכל כך מדכאת ומתישה.

 – שעוגי יסיים את כל התהליכים הבירוקרטים, יפסיק להסתובב סתם ויתחיל את

  החיים האמיתיים.

– שכולנו נהיה בריאים.

 הסיכוי שכל זה יתגשם קטן מאוד, באותה מידה אני יכולה לייחל לשלום עולמי, לשיבתו המהירה של גלעד שליט הביתה ולממשלה מתפקדת ויעילה בישראל, נו טוב ואם אני כבר בשוונג – לבואו של המשיח.

 

 

ותוספת אחת קטנה – פתאום גיליתי שיש לי 75 מנויים, אני בשוק, מתי זה קרה בכלל?

אנשים עוד עושים בכלל מנויים לבלוגים בימינו?

ומתי בדקתי לאחרונה את מספר המנויים שלי?

באמת מוזר. 

47 תגובות בנושא “בין תקווה לייאוש

  1. הפיתרון לעוגי נראה לי ברור – טיפול פסיכולוגי. גם אני הייתי בלי כיוון ונסחפתי עם החיים והיום אני בעל עסק ועם מטרות ברורות בחיים. שווה לנסות.
    מה שכן – חייבים למצוא פסיכולוג/ית שיש לו חיבור טוב איתו – אחרת זה ביזבוז זמן.

    אהבתי

  2. בקשר לעוגי. תתחילו באופן פרטי, לבד. בכל עיריה יש שירות למשפחה ושם גם רווקים מקבלים טיפול פסיכולוגי. יש ביניהם פסיכולוגים טובים מאד רק בפחות כסף.
    הסיפור עם משרד הביטחון יכול להימשך שנים. הבן שלנו נפצע בשירות צבאי לפני 7 שנים. הבעיה, הוא לא היה בשירות קרבי. ונשאר עם הידיים והרגליים. אבל זו פגיעה אורטופדית. מדובר באיזה 30% נכות אבל משרד הביטחון נותן לו 1%. זה מאבק סיזיפי אין סופי. איך מנסים להתיש את האדם שיוותר וירים ידיים. הבן שלנו רצה להפסיק אבל אנחנו והעורך דין מחזיקים אותו בכח. זה מעליב ופוגע, וחבל לחכות עם הטיפול.
    המחיר הוא לא גבוהה ועם כותבים מכתב יפה הם מורידים מחיר. אגב, אם איני טועה, למשוחררים יש תעריף מוזל בהרבה.
    מאחלת לך הצלחה והגשמת המשאלות

    אהבתי

    1. אם נראה שזה לא זז נפנה באמת לרשויות האזרחיות.
      העניין הגופני פחות גרוע, הבעיה היא הנפש שסובלת ולא מצליחה להתאחות.
      הוא תמיד היה פגוע ואחרי הפציעה מצבו חמור עוד יותר.

      אהבתי

  3. נתחיל עם השוק של הסוף…בטח שעושים מנויים. אם אני רוצה לקרוא ולהיות חלק מעולמך, אשמח לדעת מתי יש עדכון, ומיד לקרוא! וכך עשיתי!

    וואו את בדאון רציני. באמת קשה לך לשאת את הכל, והדברים מסובכים. אבל – תחזרי להתחלתו של הפוסט – על האדם דואג והאל צוחק – ותראי, שתהפוכות יכולות להיות גם לכיוון השני! לא שצריך לסמוך עליהן, צריך להמשיך ולנסות לשפר, לעשות, או בינתיים לתת לאבק לשקוע, אבל השחור הזה יכול להתחלף בן רגע, יום אחד, ואני מקווה שבקרוב!

    אהבתי

      1. לייעץ לך מפה יהיה שרלטנות…אני סומכת עליכם, וכל מה שאפשר לעשות מכאן זה לתמוך בכם. אז את זה אני מוכנה לעשות. חיבוק גדול.

        אהבתי

  4. ברור שיש לך מנויים ומנויות 🙂 הכתיבה שלך שיוצאת מהלב משדרת עבורי את המילים שלא יוצאות מפי.ולי, מהל עשות, זה חשוב ביותר.
    כן, לי את וכתיבתך חשובים.מאד.

    לגבי עוגי – אני כל כך מבינה את זה. כלומר את הכמיהה שימצא את דרכו בחיים ולא ’יתבזבז’ התיסכולים הולכים וגוברים.
    הלוואי.

    אהבתי

    1. יש בו כל כך הרבה טוב, פוטנציאל כל כך גדול ונשמה כל כך טובה.
      הלוואי וידעתי איך למשוך אותו מתוך הכאב והתסכול החוצה, לחיים בריאים וטובים יותר.

      אהבתי

  5. C’est la vie

    עם כל הקושי והכאב והלחץ אני בטוח שזו דרכו של עוגי לפלס לעצמו את נתיב חייו. על פניו זה אמנם נראה קשה ומר ומדכא אבל מאד יתכן שהנתיב הזה יוליך אותו למחוזות של אור שאלמלא המקרה הוא לא היה מגיע אליהם.
    אי אפשר לדעת לעולם מה ילד יום ולהביא דוגמאות מאחרים אינו רלוונטי מכיוון שכל אדם בוחר את גורלו שלו.
    אני חושב שצריך להיצמד דווקא לאופטימי ולחיובי, לשלוח אליו המון מחשבות של אהבה, לחייך אליו, לחבק אותו, לפרגן לו על כל דבר חיובי שהוא עושה.
    נראה לי שהוא באמת זקוק לזה ודווקא עכשיו כשהוא כל כך מבולבל ומדוכא.

    והלוואי ויתגשמו כל חלומותייך.

    אהבתי

    1. מאז שהכרתי אותו הרגשתי שיש בו מאבק בין יצר הרס עצמי לבין רצון להתקדם ולהתפתח.
      הוא הפסיד בקרב אחד אבל המלחמה עוד לא נגמרה, כנראה שהוא יצטרך להאבק כל חייו בעצמו.
      אנחנו מנסים לעזור אבל לא יכולים לחיות בשבילו את חייו.

      אהבתי

  6. שלום יקירה, זאת אני המנויה מלונדון. הצופה מהצד שלך. למדתי שמילים יוצרות מציאות. אז את מרבעת את העיגול אבל להיות צופה מהצד זה נו נו נו.
    אני עוקבת , בדאגה אחרי עוגי כי יש לי אנשים במשפחה שממתינים לאימוץ ואני מודאגת. למרות שגם ילד ביולוגי יכול לגרום לצ רות בלי סוף.
    כדאי לך להתרכז בעצמך ולעשות כל יום מה שמועיל וטוב לך. את הדאגה ל- מה יהיה עם…- שימי בצד. תתמודדי אם יהיה צורך.טוב שהביולוגיים של עוגי בתמונה. תשאירי להם את הדאגה למחר. את הנטל של ילדותו את סחבת. כעת התור שלהם. לא תוכלי להוסיף ולעשות .
    למדתי לקום כל בוקר עם מחשבה- מה אני עומדת לעשות היום שיהיה טוב בשבילי..אגואיסטי אבל- טוב! תנסי לחיות עם מחשבות כאלה ולא עם בחישה מתמדת בבעיות של כל העולם ואשתו. תדאגי לזיקנתך ולא לזקנתו של עוגי וכדאי לך להתחיל מהיום…
    בינתים קבלי ממני חיבוק .

    אהבתי

    1. גידול ילדים זה הימור, כשאתה מגדל ילדים שלא חולקים אתך גנים ההימור מסוכן עוד יותר.
      פעם האמנתי יותר בחינוך, היום הרבה פחות.
      הגנים חזקים יותר מכל מאמצי החינוך שלנו.
      מאוד פסימי אבל לצערי זו האמת.

      אהבתי

  7. האמת, כמו שכתבו לפני, אני לא הייתי מחכה לטיפול של משהב"ט
    השד יודע כמה שנים זה ייקח
    טיפול פסיכולוגי הוא צריך עכשיו
    דרך קופות החולים גם יש מספר של מפגשים בחינם (אני יודעת שבכללית יש). שזו גם אופציה.
    העיקר להתחיל להזיז דברים קדימה
    שיקום הוא לא רק פיזי, הוא גם נפשי
    וזה משהו שעוגי צריך

    את לא יכולה לעשות בשבילו את הדברים שהוא חייב לעשות בעצמו
    הוא צריך לרצות להשתנות, להשתפר, להתקדם
    הכי הרבה שאת יכולה לעשות זה לתת לו את הכלים

    זה נשמע מוזר כמה האחים שונים אחד מהשני
    עוגי וצץרץ
    שני הפכים כאלה
    צץרץ שעובד קשה, ומתכנן תיכנונים, ומתקדם קדימה בחיים
    בעוד עוגי תקוע במקום ולא עושה יותר מדיי
    זה תמיד היה ככה?

    אהבתי

    1. בילדותם הם דמו מאוד פיזית, עם הזמן הפער הלך והתרחב, ההבדלים באופי נעשו ברורים יותר ומודגשים יותר.
      צץרץ תמיד ידע לשמור על עצמו טוב יותר, להיזהר יותר לחשוב שני צעדים קדימה.
      עוגי תמיד היה אימפולסיבי יותר, מיואש יותר. יכול להיות שהוא הגיע אלינו מאוחר מידי ונשרט קשה מידי בזמן שחיכה לאימוץ?
      קשה לדעת.
      הוא עדיין מתאושש ומשקם את עצמו, אנחנו ממשיכים לקוות לטוב ולשדר אופטימיות. נחיה ונראה מה יקרה בעתיד.

      אהבתי

      1. אני לא יודעת מה להגיד לך
        אני מכירה שני ילדים מאומצים, בן ובת של חברים טובים של המשפחה שלי (חברת ילדות של אבא שלי)
        ולמרות שבהתחלה הם גדלו במשפחה הרוסה (הורים עבריינים ומכורים לסמים)
        הם יצאו בסדר גמור, והם זוכרים את ההורים שלהם והכל ומגיל צעיר ידעו שהם מאומצים.
        הבן אפילו שינה את שמו (כי הוא רצה) והבת נשארה עם השם שההורים הביולוגים נתנו לה.

        לדעתי זה עניין של אופי
        יש אנשים שיותר קל להם לראות את מה שרע בחיים מאשר את מה שטוב בחיים
        וזה עניין של תפיסה שאפשר לשנות
        אני זוכרת שאני הייתי בן אדם מאוד שלילי
        אפילו זוכרת את אחד האקסים שלי שהיה מעיר לי שאני תמיד רואה את חצי הכוס הריקה במקום לראות את חצי הכוס המלאה. או שאני כמעט אף פעם לא מרוצה.
        ברגע שלמדתי את זה על עצמי והחלטתי לשנות, דברים השתנו
        זה לא שאני טיפוס סופר אופטימי היום, אבל הרבה יותר מאשר בעבר. וגם אני יודעת להתרחק מגורמים שליליים שגורמים לי למצברוח רע

        אהבתי

      2. עוגי צריך תמיכה
        שלכם (בעיקר) וגם של ההורים הביולוגיים שלו
        הוא צריך לדעת שיש לו גב ואוהבים אותו לא משנה מה
        וחבל לחכות עם הטיפול הפסיכולוגי
        גם ככה הטיפול עצמו לוקח זמן
        כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם

        טיפול אמור לעזור לו להתמודד עם הקשיים הנפשיים שלו בכל התחומים
        ברגע שהוא יבין מה הוא רוצה, יבין איך הוא רוצה לחיות, יבין מה הוא רוצה לעשות
        יהיה יותר שלם עם עצמו
        זה יהיה שינוי
        אבל שינוי לוקח זמן
        ולהגיע להכרה של כל הדברים, להבנה, לוקח זמן
        וגם להפנמה
        ואחר כך לביצוע

        אהבתי

  8. גם אני הופתעתי לאחרונה ממספר המנויים שלי (קטן בהרבה משלך, ועדיין מפתיע).

    באמת מפחיד כל העתיד הזה שם לפנייך, כל כך לא-נודע ולא ברור.  מה יהיה עם עוגי? אי אפשר לדעת.  לפעמים דווקא הנפילה לבור-תחתיות מכריחה אנשים לקחת את עצמם בידיים.  עוגי יצטרך לפלס לעצמו את הדרך שלו. 
    זה מאד מייאש להסתכל על הדרך הזו, אבל תזכרי שלא את זו שצריכה ללכת בה, אלא הוא. ואת לא יודעת איך זה מרגיש לו להיות בדרך שלו.
    את עשית את הכי טוב שיכולת בשבילו (הרבה יותר ממה שהרבה ילדים בעולם מקבלים!) ומכאן זה התפקיד שלו לקחת את חומרי-הגלם שניתנו לו, ולבנות איתם חיים.

    שמחתי לשמוע שהמשאבה חזרה לחיים, ושצץרץ כזה איש העולם הגדול.  אולי הוא יקפוץ גם אלינו? 
    מצטרפת למשאלותייך

    אהבתי

    1. צץרץ הוא קסם של ילד, תמיד היה, יש אנשים שהמלאכים כאילו נישקו אותם לפני שנולדו.
      יש לו המון קסם אישי וידע אינסטינקטיבי איך להפעיל אותו, מאז ילדותו הייתי חייבת לרסן את עצמי לא לפנק אותו להשחית, ואותו כדי שידע שלא מספיק שיש לך חיוך מדהים, צריך גם להשקיע מאמץ ורצון טוב.
      אני מקווה שהצלחתי.

      אהבתי

  9. אני מקווה שעוגי יתבגר בסופו של דבר ותוך שנתיים שלוש יבין מי נגד מי בחיים ולא ישאר סמוך על שולחנכם
    גידול ילדים זה מתיש וילדיןם גדולים הסמוכים על שולחנם של הוריהם גם אם הם מאומצים זה מצב לא נחמד

    מי שכותב מהלב צופה,רוצים לקרוא אותו ולכן אני לא מתפלא שמינויים מצתרפים אלייך

    אהבתי

  10. אני לא יודעת אם זה אפשרי או לא אבל הייתי בודקת אם במקום פיצוי חד פעמי  ניתן לקבל קיצבה חודשית, לבחור כמו עוגי זה נראה לי הרבה יותר מתאים שלא יכול לבזבז את כל הכסף במכה. כמו כן אתם יכולים לנסות לבדוק איך אפשר לדאוג שאתם תהיו האפוטרופסים שלו בנושא הזה ואז לכם תהיה שליטה על הכסף ולא לו. אני לא מכירה את החוק, אבל אני יודעת שזה אפשרי, תבדקי עם העורך דין שלכם.
    עוד דבר שהמליצו לך בשביל עוגי וזה הטיפול הפסיכולוגי, אני מאוד ממליצה לך להתחיל אותו לבד במסגרת אזרחית ולא לחכות, בעיקר בגלל שבמשפטים שיהיו לכם מול משרד הבטחון, אם לא תגיעו לפשרה , תעלה השאלה למה הוא לא טופל , והם יציגו את זה כאילו הוא לא היה צריך בשביל להוריד ברמת הנכות הנפשית שהיא גם נכות תפקודית.
    דבר אחרון, אכן צריך הרבה מאוד אורך רוח, הדברים האלו לוקחים שנים. שנים!! אל תצפי שזה יסתיים בקרוב. התאונה של הבן שלי היתה לפני יותר מ4 שנים ועד היום עוד לא התחיל אפילו המשפט. 
    אמנם אצלנו זה אזרחי אבל אני מניחה שסחבת יש בכל מקום. ובמיוחד אם זה אמור להגיע לבית משפט.
       
     

    אהבתי

    1. אני מסכימה שעדיף שהוא יקבל קצבה קטנה ולא סכום גדול אבל בינתיים הוא לא מקבל כלום.
      מזל שאנחנו יכולים להחזיק אותו, אני באמת לא יודעת מה קורה לחיילים שאין להם משפחה?
      הכל הולך לאט כל כך, אני ממש לא מבינה את זה

      אהבתי

      1. חייבת להסכים. ראי את רועי, שכתב לך בסוף- סכום חד פעמי לא יעזור, הוא רק יבזבז אותו.

        וסביר להניח שהוא לא יספיק לאורך זמן.

        אהבתי

  11. אני מקווה שכל הדברים שאת רוצה שיקרו באמת יקרו בקרוב.  וגם השלום העולמי וכו’.  ואת יודעת מה  –  שיהיה גם המשיח.  לא יכול להזיק 🙂

    אהבתי

  12. לא פשוטה החבילה שלך…ועוד הכלב נעלם.
    קשה לי לחשוב על המלחמה בבירוקרטיה ואכן מסכן מי שאין לו תמיכה.
    אין לי שום עצה חכמה רק לחזק אתכם ולומר שלדעתי את ממש מיוחדת בהתמודדות שלך.
    ונחמד שהתקלה לא היתה חמורה כפי שחששתם.

    יהיה טוב…

    אהבתי

    1. מי שאין לו תמיכה צריך לגייס מתוכו כוחות, או לרעוב.
      יותר מידי עזרה עלולה להיות מזיקה עוד יותר משום עזרה.
      מה שהוא צריך לדעתי זו עזרה נפשית, לא שישפכו עליו כסף ויתנו לו לחשוב לבד מה לעשות איתו.
      עדיף שהוא יצטרך לעבוד, בריא ונורמאלי יותר.

      אהבתי

  13. כבר כתבו לך את כל הדברים החשובים בתגובות לפניי.
    מניסיון אישי עם הצבא, אחרי התאונה של הבת שלי, אני יכולה להגיד לך שזאת מערכת מסובכת, איטית, מבולגנת ואטומה. אם תסמכו עליה לא תגיעו רחוק.

    בתור הורים אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב. אנחנו עושים את כל המאמצים לכך, אבל ברגע מסוים אנחנו כבר לא יכולים לעשות יותר ממה שעשינו וחייבים לתת לילד למצוא את דרכו. אני תמיד צוחקת שאומרים שגיל ההתבגרות זה הגיל בו הילד לומד להיתנתק מההורים, כאילו שההורים לא צריכים ללמוד להתנתק מהילד!
    מספר המנויים שלך מרשים, כל הכבוד לך. גם אני מנוייה, בטח שעושים מנוי אחרת לא מקבלים עדכון מתי יש פוסט חדש.
    והעיקר, מאחלת לך התגשמות כל חלומותייך ועוד כמה.

    אהבתי

    1. אני מנויה על מעט מאוד בלוגים, הם אצלי במועדפים של ישראבלוג וזה פשוט יותר.
      קשה להתנתק מהילדים, הרי תמיד נהיה מבוגרים יותר ומנוסים יותר.
      בעבודה שלי אני רואה ילדים מבוגרים שהוריהם כבר לא שולטים בחייהם והם צריכים לקחת את הפיקוד עליהם והם לא מסוגלים.
      זה עצוב
      נקווה שלא נעמוד בניסיון הזה.

      אהבתי

  14. תתחדשי על התמונה בראש הבלוג.
    מקווה שהזמן ירפא את פצעיו. נראה שהיתה התקדמות רבה מאז ההתחלה ומקווה שאכן תמשיך.
    האם ישנה איזו קהילה או הורים בודדים שניתן להתחבר אליהם ולקבל מידע על זכויות ושיקום? אני חושב שזה יכול מאוד לעזור.

    אהבתי

    1. אתה היחיד ששם לב, תודה
      אני באמת לא יודעת אם יש קבוצת תמיכה כזו, צריך לברר.
      מה שכן, מהרשות למען הילד שהיו אחראיים על האימוץ כן התקשרו למרות שעוגי כבר מזמן לא קטין ושאלו מה נשמע ומה קורה.
      מאוד נגע לליבי.

      אהבתי

  15. 1. אני גם מאחלת לך ולכלב שיחזור. פרסמתם מודעה? -זה מדאיג מאוד, לאבד כלב (או חתול). נזק כל הזמן מבקש לצאת להסתובב ואנחנו חוששים… למרות שהוא מתוסכל וכועס. אני מתלבטת אם להוציא אותו עם רצועה, או שזה רק יפתח פתח לצרות. עדיף שלא ידע שיש עולם בחוץ.

    אני מאוד מקווה שיחזור. חפשו אותו במכלאות העירוניותצב"ח וכו’. יש לו שבב?? אם כן, הם היו מתקשרים אליכם..

    2. המצב של עוגי קשה ומבאס, אבל הוא לא היחיד. אחי, למשל, בריא לגמרי בגופו ובנפשו, ועדיין לא ממש מצליח להתמודד עם החיים, עובד בעבודות מזדמנות וחי בגיל 36 עם אבא שלי. מדי פעם נראה שהוא מתפתח ויוצא מזה (מוצא חברה או עבודה וכו’…), אבל בד"כ זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן. הוא מתקשה להתמודד עם אנשים, עם סמכות ועם החיים. מה אפשר לעשות?!

    (המשך->)

    אהבתי

    1. תמיד נראה לי שהורי איפשהוא טעו בגידולו, לא לקחו פסיכולוג כשהיה צריך, ושהדיסגרפיה שאחי סובל ממנה (למרות שסיים תואר במשפטים) וגרמה לו להערכה עצמית נמוכה, היתה אתגר חינוכי שהיה גדול עליהם. ועכשיו.. לא נראה לי שהוא אי פעם יהיה עצמאי. (חבל, אולי, שאמי לא שקלה יותר ברצינות ריטלין כאופציה. אני אומרת "אמי", פשוט כי לאבי לא היה יותר מדי אכפת, בזמנו).

      עם עוגי עוד יש תקווה, אני חושבת. תמצאו מסגרת שתתמוך בו ותעזור לו להתקדם, ואולי הוא עוד יתקדם ויעשה עם עצמו משהו, ימצא תחביב או מקצוע שהוא אוהב.. לא משנה באיזה מצב אדם נמצא, הוא תמיד צריך להעסיק עצמו. צריך לפעול נכון ולחשוב על אופציות…

      3. 75 מנויים זה הרבה? 🙂   -נו, כנראה שאת שווה את זה.

      אהבתי

      1. הכלב שלנו נהג תמיד לנסוע עם בעלי לעבוד איתו בשדות, בין הכוורות.
        שניהם נהנו מזה. לא עלה בדעתנו שהוא יעלם פתאום ככה.
        יש לו שבב ככה שאם מישהו ימצא אותו ויבדוק יודיעו לנו. לדעתי הוא כבר מת, המקום לא רחוק יותר מידי והכלב כבר חזר פעם לבד, אולי ניסה הפעם לחזור ונדרס.
        הוא תמיד גר בחצר והיה עצמאי מאוד, אפילו קולר הוא לא הסכים לענוד, טיפוס עקשן מאוד.

        לאחיך יש תואר שני במשפטים ובכל זאת הוא גר עם ההורים?
        זה באמת מוזר.
        אולי הם לא צריכים להרשות לו לחזור? לדרוש שיהיה עצמאי?
        קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא.

        אהבתי

      2. אממ. לאחי יש תואר ראשון במשפטים. לא שני. הוא מעולם לא עזב את ביתו של אבי ,למרות שחשבתי שאולי אבי באמת היה צריך להיות קשוח איתו יותר בעניין.

        הוא פשוט נהג לקבוע עובדות…

        ואגב, כמו שאחי היה צריך טיפול פסיכולוגי כלשהוא בעברו, ייתכן מאוד שגם עוגי צריך. לא פשוט מה שעובר עליו, ואפילו שזה באשמתו..

        חשוב שימצא את הכוחות ליזום עשיה. שם אחי נכשל, אבל עוגי עוד צעיר מאוד. בסופו של דבר, האופי האנושי ייקבע.

        אהבתי

  16.  כל כך הרבה דברים נכונים ומלאי הזדהות כתבו לך כאן. מה אוסיף? שתתגשם רשימת המשאלות שלך. הלוואי.

    אהבתי

  17. אני קיבלתי הכרה מביטוח לאומי בערך בגיל של עוגי, גם אני הייתי אחרי ניסיון אובדני (אמנם כמה שנים לפני זה) ולא יציב..

    למרות שהקצבה הייתה חודשית, נכנסו לחשבון הבנק שלי 27 אלף שקלים (רטרואקטיבית..)

    נחשי איך זה הסתיים?
    יס
    אין זכר ל-27 אלף האלה, וזה לא שקניתי בהם משהו שעוזר לי היום..

    ההורים שלי שאלו אותי מראש אם אני רוצה שהכסף יכנס לחשבון הבנק שלי או לחשבון הבנק שלהם
    בדיעבד, הייתי צריך להכניס את הכסף לחשבון הבנק שלהם.

    אז לא היתה לי בכלל הבנה של מה זה 27 אלף שקל
    היום אחרי שאני קצת יותר שפוי..אני שואל את עצמי "מה לעזאזל."

    אהבתי

      1. זה נכון שכשאנשים מקבלים סכום כסף שהם לא מרגישים שהם עבדו בשבילו, הם לא עושים חשבון בנוגע להוצאתו..
        התופעה הזו זכתה לשם "windfall gain"

        וזה מה שניסיתי לומר..

        עכשיו? אכלתי צהריים אבל אני קצת רעב..

        אהבתי

  18. אני רק יכולה לומר איזה מזל יש לעוגי שיש לו אמא חזקה כמוך. ומקווה שיתגשמו כל משאלותייך שרשמת בסוף, אני מתחילה להפנים שכל מה שיש לי לתת לאהובי זה אופטימיות ותו לא.
    ואני מצטרפת אל מה שרשמו לפני- תתחילו טיפול באופן פרטי באופן מידי, זה כמו מחלה שלא הולכת לשום מקום אלא מחכה תמיד להתפרץ, ומנסיוני אני יודעת שכל רגע חשוב.  

    אהבתי

  19. לגבי עוגי, אני מציע שתתייעצו גם עם אנשים שזהו מקצועם – לייעץ ולסייע בטיפול מול מערכות שאלו – ואם גם הוא יהיה מעורב בכך, אולי גם יבין את מצבו ויתחיל להתבגר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s